הגרזן של מאתי

ויתור זכויות יוצרים: הטאליה ודנמרק שייכים להימארויה הידקאז - סאמה(Himaruya Hidekaz), אין לי בעלות על שום דבר.
A/N: פאנפיק קצת יותר רציני, והפעם על... דני! לא, לא שם של אדם, אלא דנמרק! לאחרונה התמכרתי למדינות הנורדיות, ובמיוחד לדנמרק, אז כתבתי עליו פאנפיק, קצת יותר רציני בהשוואה לאחרים שלי. הערה קטנה בקשר לשמות הדמויות- הכתיבה של ניקולס היא Nikolas, הכתיבה של מאתיאס היא Matthias או Mathias, ואני יודעת שיותר הגיוני לרשום מתיאס, אבל יש לזה קונוטציה קצת שלילית בשבילי. מאתיאס זה לא השם שלו, למעשה- אין לו שם פרטי, ואני קצת מצטערת שבחרתי במאתיאס, כי יש מתיו בסדרה, אבל אין לי כוח לשנות~ (כתיבה קריטית, כי זה שמות סקנדינביים, אבל אין דרך לתרגם אותם לעברית בלי לגרום להם להישמע אנגלים :X)

---סתם שאלה פעוטה, מישהו פה מכיר את הטאוני/ HetaOni/ AoOni? אם כן, מישהו מעוניין בפאנפיק על זה? התחלתי לכתוב אחד, אבל אני רוצה לדעת אם יש עניין.

תינוק עם פלומת שיער בלונדינית שכב בידי אישה. עיניו עצומות, לוקחות את זוהר חייו איתן. בהיסוס קל, אדם מבוגר נכנס לחדר, הורס את ההרמוניה. הוא לקח את התינוק מידיה, מחזיק אותו ביד אחת באופן מביך, ובידו השנייה את גרזנו הגדול.

התינוק התעורר במהירות לנוכח העברתו, וחוסר החום שנגרם בעקבותיה. הוא רצה לבכות, אבל שתק כאשר ראה את פני הלוחם שהחזיק בו.

הלוחם מצא את עצמו מביט אל עיניים כחולות, והן מלאות חום בצורה מדהימה, מעניקות לילד שזה עתה התעורר הילה מלאכית.

הלוחם חייך ומלמל כמה ברכות לילד. לאחר מכן, הניח אותו על השמיכה, ולידו את גרזן הקרב.

התינוק נרדם מהר, באופן מפתיע, אצבעותיו אוחזות במקל הגרזן, בקושי סוגרות עליו.

ילד היפראקטיבי רץ במעגלים. בידיו הקטנות הוא אחז בגרזן דו ראשי, שאחד מראשי הלהב היה גדול במעט מהשני. הגרזן היה גדול, כמו מגדל גבוה שהגן עליו. תמיד היה בצילו, ותחושת הביטחון והכול-יכולות לא משה ממנו כל עוד הוא אחז במקל הגרזן שהיה לצידו מימיו הראשונים.

הוא היה כבד, רק ראשי הלהב שקלו פי שניים ממנו, ועד כמה שהיה גבוה לגילו, הגיע רק לשליש מגודל הגרזן. לאדם רגיל היה קשה להרים את הגרזן, אולי מייצרי השריונות יוכלו להתמודד עם המשקל, אך האם יוכלו לרוץ ולנופף בו כפי שהילדון עושה כעת?

הוא גרם לזה להיראות כל כך קל, ההנפות החינניות, והצורה שבה השתמש במפרק ידו כדי לאזן את המשקל היה רק חצי מהטריק. החצי השני היה הביטחון של הילד בגרזן. מעולם לא עזב כלי הנשק את ידיו כשהיה ער, ולמשימות שבהן נדרשו שתי ידיו, היה תולה על הגרזן על גבו. כשהלך לישון, היה מתכרבל עם הגרזן כאילו לא היה אלא בובת סמרטוטים אהובה.

האישה ששמרה עליו לא הייתה מרוצה מכך שהסתובב עם הגרזן בחופשיות, וקללות עזבו את פיה כאשר ניקולס, הלוחם שבא מדי פעם, עודד אותו.

ניקולס הבטיח לו שהוא ילמד אותו להשתמש בו למטרות אחרות בפעם הבאה, הוא לא ידע מה זה אומר – מטרות אחרות – אבל הוא היה מרוצה מהאהבה שהלוחם הרעיף עליו.

כמו אבא ואימא, הוא חשב על ניקולס והאישה.

"מאתיאס!" קול עבה התגלגל, וילד בלונדיני עם עיניים כחולות קיפץ איפשהו. הוא הפסיק את הריקוד המוזר שהמציא לעצמו. בתנועה חלקה, הוא זרק על הגרזן על כתפו, ודילג לכיוון הבית.

חיוך נפרש על פניו כאשר ראה את הדמות המוכרת.

"מתקפת פתע!" מאתיאס צעק, וקפץ על גבו של הלוחם. הגרזן עדיין על כתפו, וראשי הלהב הונפו לכיוון האחר, כדי שלא יפגעו בהם.

לפעמים, הגרזן פגע גם בו. הוא שובב, אוהב ליפול ולפספס את האצבע הקטנה בקצת.

הלוחם נתן למאתיאס להשתעשע עוד מעט, ואז הניף את הילד על האדם. זה היה קשה יותר מבעבר, ניקולס לא היה צעיר כפי שהיה לפני שמאתיאס נולד.

"מאתיאס," הוא אמר שוב, והקול שלו היה רציני הפעם. מאתיאס הזדקף, והביט ישירות אליו, העיניים הכחולות לפתע ריקות כשהשעשוע ברח לקצתן, ומבטו היה מסוכן.

הוא נראה מסוכן. ניקולס הרהר בכך כשהביט עליו כמה שניות. עם הגרזן שלו והעיניים האלו. הוא גדל מהר, בנוסף.

"מה זה, ניקולס?" מאתיאס שאל לאחר כמה דקות של מבטים אינטנסיביים.

"אנחנו צריכים לדבר." הוא סימן למאתיאס להתקדם למטבח בבית.

האישה כבר הייתה שם, ישבה על הכיסא עם הבעה של הגיון. ניקולס סמך עליה שתדבר, שתאמר את המילים הנכונות. הוא היה אדם של חרב, ונשים תפקידן לדבר, כך תמיד חשב.

"מאתיאס, יש לנו משהו לומר לך," קולה רך ומתנגן, היא התחילה לאט. "אתה לא ילד רגיל, אתה... אתה דנמרק.".

פניו של מאתיאס החווירו לרגע, את חציו של המשפט הוא הבין היטב, אבל מה זה דנמרק? זה סוג של שד? כי זה נשמע כמו שד, שד רע מהאגדות ששמע מהילדים בכפר שלמטה. הוא לא רוצה להיות שד.

פניו נפלו כאשר חשב על חייו, הזמן שעבר במהירות בשביל אחרים, אך לא בשבילו. ההבעה של הבלבול כמעט לא הורגשה על פרצופו, אך ניקולס היה יכול לזהות אותה שם.

"דנמרק זאת מדינה," ניקולס התערב. "יש מדינות בעולם, אתה יודע, נכון?".

מאתיאס הנהן, הוא לא כל כך טיפש

"אנחנו חיים במדינה שקוראים לה דנמרק."

עכשיו, מאתיאס היה מבולבל עוד יותר.

"מאתיאס," האישה הפנתה את תשומת ליבו אליה. "יש את המדינה שהיא השטח, ויש אדם כלשהו שמייצג את המדינה. אנחנו יודעים שכאשר המדינה נפגעת כך גם האדם שמייצג אותה, וכשהיא נעלמת, הוא מת, וכל עוד היא קיימת, הוא בן אלמוות.".

מאתיאס כיווץ אץ גבותיו. הוא לא מבין, למה?

"לא..." הוא אמר בסופו של דבר. "לא!" הפעם הוא צעק.

"שש... בוא לפה, ילדון שלי," פניה של האישה היו טובות, והיא החליקה את ידיה סביבו, מקרבת אותו אליה.

אבל מאתיאס סירב. הוא לא רצה בקרבתה, או בנוכחותה, למעשה.

"אתם...!" מאתיאס התפרץ, הוא קפץ על רגליו, והפיל איתו את הכיסא שלידו.

ניקולס קם מיד, אבל התחרט. הוא ידע לעצור אויבים חזקים שמנופפים בחרבות גדולות, אך לא היה לו כל ניסיון עם ילדים זועמים. מה חשב שיעשה? שירים את חרבו מנדנו, ויכוון אותה אל הילד? הוא קילל במוחו.

מאתיאס התחיל להתייפח, ולהניף את גרזנו לכל עבר. הוא תפס אותם לא מוכנים.

ניקולס תפס את מבטו, ושניהם היו המומים לרגע כאשר ראשה של האישה התגלגל על הרצפה.

מאתיאס  היה הראשון שהתאושש, מבטו ההמום השתנה תוך רגע למבט קר. הוא הזיז את מפרק ידו מעט, הטווח של הגרזן שלו היה מספיק ארוך כדי שכמה שניות לאחר מכן, ראשו של ניקולס התגלגל ליד ראשה של האישה.

"לנשום, מאתי, לנשום," הוא דיבר לעצמו. "אתה בסדר, אתה לא צריך אותם, נכון?".

הוא צחק צחוק חלול, המבט שלו נהיה אדיש יותר. "אתה לא צריך אותם בכלל, אתה מדינה עכשיו. אתה לא צריך לדאוג בגלל אנשים... בגלל מיעוט קטן... עכשיו אתה צריך לדאוג לאנשים שלך."

מאתיאס הרים את גרזנו מהרצפה, ושוב הניח אותו על כתפו, כהרגל ישן, משתדל שלא לכלכך את בגדיו בפעולה זו. הוא יצא מהבית, נוטש אותו אחריו. הבית היה רחוק מהכפר, והוא בספק שמישהו יגלה מה קרה פה אי פעם.

עקבות של רגליים קטנות נראו על השלג, לידן טיפות של דם שהתדלדלו בחומר הלבן. דמות קטנה בקושי נראתה באופק, הולכת לתוך היער.

אסור לך לבטוח באנשים.