שונה מכולם

קודם כול תודה רבה לmayo  שביטאה לי את הפרק הראשון.

תהנו!

קרני השמש עלו על העולם, הילדים קמים לתיכון, המבוגרים רצים לעבודה.

חוץ מילדה אחת, 'מוזרה', כך כינו אותה. לא היו לה חברים, וכולם טענו שהיא מוזרה, אבל למה?

באותו רגע, סופי פירס, ילדה רגילה, קמה לבוקר שנראה שגרתי לגמרי.

'אני חיבת לקום היום?'חשבה. היא פקחה עינים ורצה אל החלון שבחדרה.

כמו בכול בוקר,אחיה הגדול רץ לתיכון,ההורים שלה כבר הלכו לעבודה, והיא צריכה להגיע גם כן לתיכון.

אחיה סטפן,היה התלמיד הכי מקובל בשיכבה וכל הבנות היו מאוהבות בו.

כשהן ראו אותה, הן בדרך כלל אמרו: "הנה אחותו המוזרה של סטפן." והמשיכו ללחוש מאחורי גבה עוד דברים מעליבים.

היא התעלמה מכך תמיד,לא התייחסה והלכה בראש מורם לשיעור. בקפיטריה לא הביטו בה מעולם, לא הבינו אותה.

וזה לא שהיא חנונית. היא רק מוזרה, לא יוצאת לבלות עם חברים, לא מדברת אם אף אחד, כאלו כואב לה משהו.

כאלו היא איבדה מישהו, אבל זה כבר לא היה אכפת לאף אחד.

במחשבה הזאת,סופי התלבשה בזריזות,סידרה את שיערה הבלודיני ואת בגדיה וירדה למטה,
לאכול ארוחת בוקר. היא לא אכלה הרבה דברים כמו כל הילדים, היא אכלה רק ירקות ושניצל טבעי.

הוריה לא אהבו את זה ושאלו אותה כמה פעמים למה היא לא אוכלת דבר חוץ מהדברים האלה.

" סופי,"אמרה לה אמא שלה כשאכלה." כן, אימא?" ענתה סופי.

" תאכלי משהו חוץ מירקות,"אמרה האם.

" אבל זה לא טעים לי אימא,"ענתה סופי.

אימא שלה נאנחה,היא ידעה כבר שמשהו מוזר בילדה הקטנה שלה.

סופי לקחה את תיקה השחור הגדול, חיבקה את הוריה ויצאה החוצה כדי ללכת לתיכון.

היא הלכה בשקט ברחוב ופיתאום שמעה התלחששיות מאחורי גבה, לא שהיה לה אכפת,היא הייתה רגילה לכך.

היא הסתובבה בסקרנות וראתה איש מוזר שלבוש בגלימה שחורה, עם שיער בלודיני ועיניים כסופות.
'הוא נראה מבוגר,, חשבה סופי. 'לפחות בן שלושים.'

האיש לא שם לב אליה, הוא דיבר עם מישהו שניראה כמוהו בדיוק, רק צעיר יותר. הוא היה כנראה בגיל שלה.

הנער גם לא שם לב אליה,

" דראקו, סוף סוף מצאנו אותה." אמר האיש הבלודיני המבוגר.

"אתה בטוח, אבא?" שאל הנער.

" כן, אני בטוח, דראקו,אני לא אידיוט." זעף האיש המבוגר.

"אבל... היא לא דומה למכשפה," העיר דראקו.

" ברור שלא דראקו,היא מאומצת. אדון האופל ישמח נורא,שסוף סוף מצא את ביתו האבודה,"אמר האיש המבוגר.

" אבל..היא מוגלגית,"אמר דראקו.

" לבושה בבגדים של מוגלגים,אבל היא לא,"אמר האיש המבוגר.

" בסדר,"אמר והם הלכו מישם.

סופי לא האזינה לדברם המטופשים,'הם מדברים עליי? אני לא מאומצת, אז מה אם אני שונה מכולם? זה לא אומר שום דבר.'

ברגע זה הגיעה לתיכון. כל הילדים לא דיברו איתה, רק צחקו עליה מאחורי גבה.

היא הלכה לכיתה שלה בראש מורם והשיעור התחיל.

בסוף השיעור היא הלכה לקפיטריה, ישבה לבד כמו בכול יום ואכלה מהירקות שלה.

אחרי כמה שיעורים נגמר היום וסופי חזרה לביתה, מותשת.

כשניכנסה אל ביתה, ראתה מישהו מוזר. הוא נראה מוזר בסגנון של מי שראתה בבוקר, אך זה לא היה מי שראתה אז.

היה זה זקן אם שיער כסוף וארוך,אם משקפים עגולות משונות, שישב עם הוריה ושתה קפה,

היא ניכנסה לסלון בשקט.

" שלום אימא ואבא," אמרה. האיש המבוגר הסתכל עליה בצורה מוזרה ואמר: "את סופי פירס, אני מבין."

היא הינהנה בשקט.

" כן, זאת אני. מי אתה?" שאלה.

" אני פרופסור דמבלדור," ענה. " ובאתי לכאן כדי שתצתרפי לבית הספר הוגוורטס,"המשיך.

" לא שמעתי על בית הספר הזה מעולם," היא תהתה.

" זה בית ספר לקוסמים," ענה לה האיש.

היא פקחה את עיני בבהלה, " קסמים?" שאלה בבילבול."זה שטיות," הוסיפה.

" אני כמוך." האיש משך בכתפיו. "שונה."

" איך? תוכיח." אמרה סופי, מאמינה לו.

הוא הוציא משהו שניראה כמו שרביט. 'כמו בסרטים,'חשבה סופי ואז התנערה. היא חזרה להביט באיש.

" מה אתה?!" שאלה.

" אני קוסם," ענה.

" ולמה אני קשורה אליך? למה באת לפה?" קראה סופי בבילבול.

" כדי להגיד לך שאת מכשפה."אמר.