איש לא ידע.

דראקו מאלפוי ישב על מיטתו ובהה בקירות המעוטרים של חדרו במבט ריקני במידה מטרידה מעט.

הוא לא רצה שזה ייקרה. הוא לא רצה להיהפך לאחד מאוכלי המוות.

אבל הוא לא יכל להתנגד, למרות שהיה תמיד נער משכנע מטבעו. אי אפשר להתנגד לחבורה של אוכלי מוות אלימים, וגם לא לאבא שלו, שהיה אחד מהם.

וככה, מנסה להסוות את חוסר החשק הגלוי שלו בכל העניין נגרר אחריהם לחנות מטונפת וואפלה, ו"זכה" באות האפל, למרות שהוא העדיף, בינו לבין עצמו, לפחות, לקרוא לזה "נתקע עם האות האפל המגעיל הזה,

 וכמה פסיכיים הכריחו אותו לנסות להרוג את דמבלדור, הזקן המשוגע ההוא."

ההורים והמשפחה היו גאים בו, ולאף אחד חוץ מאמא שלו לא היה אכפת שזה מסוכן.

כשאביו ראה אותו,נעמד במין עמידה מלאת גאווה, אך לא חייך או טפח לו על השכם, רק עמד בגאווה, אך בפנים אטומות וקפואות, כאילו מסכה הסתירה את פניו האמיתיות.

אילו ידעו על מה שהתחולל בתוכו, על מה שבאמת הרגיש כלפי כל אותו עניין מתועב, וודאי היו שונאים אותו, צועקים עליו ומנדים אותו. אולי אפילו הורגים אותו, במקרה הקיצוני.

אך איש לא ידע. כולם חשבו הוא שמח וגאה.

ובבית הספר, הכל היה להפך.

חבריו החלו להתרחק, לקרוא לו מוזר, ללחוש זה לזה שלדעתם הוא נעשה פסיכי, חלקם אפילו הצטמררו כשחלף לידם ביהירות מזויפת. חשבו שהוא אוהב את זה, שבשבילו זה איזה משחק מגעיל.

אבל הוא לא אהב את זה. איש לא ידע.

איש לא ידע מה הוא עושה, לאן הוא נעלם, ולכן  חלק מהתלמידים חששו ממנו ונרתעו למראהו, והאחרים החלו לשאול לאן נעלם למשך שעות, אבל הבהירו לו במילים ברורות שעדיף ככה, שהנוכחות שלו לא רצויה.

ככל שנעשה דבק יותר במשימה, כולם התרחקו עוד ועוד, עד שנשאר לבד לגמרי.

הוא שקע בצרות שבאו בעקבות הפיכתו לאוכל מוות, שקע בהן במהירות כמו לתוך חול טובעני, עד שלא הצליח לצאת גם אם היה מותר לו.

יכול להיות שגורל זה היה נמנע ממנו, אם היה אומר משהו. אך הוא לא אמר, ואיש לא ידע.