עיוורת

יוליה היא בדיוק כמו כל ילדה אחרת מן הילדות בעולם.. טוב, כמעט בדיוק, לא שאנחנו גזענים או משהו אבל, אפילו היא אומרת שהיא שונה, במה היא שונה אתם שואלים? טוב יוליה שונה בכך שהיא.. עיוורת, זה לא תמיד דבר רע, בדרך כלל זה לא דבר רע כי זה משפר את שאר החושים אבל יוליה, שנאה את זה, כל הזמן סיפרו לה איך כל דבר נראה, אבל היא מעולם לא הצליחה לדמיין, היא מעולם לא בדיוק הבניה לדוגמא איך נראה שולחן, כך שהיה לה קשה מאוד. הכי היא שנאה כשאמרו לה שהיא יפה, היא כל כך רצתה יום אחד להסתכל במראה ולראות את עצמה, אבל לא הייתה בידה האפשרות, אפילו בחלומותיה היא לא ראתה דבר, רק שמעה, ולכן אפילו החלומות הכי טובים שלה היו סיוטים, ליוליה היו שני הורים, כמו לכל אחד ואח, רק שהאח שלה היה אחר, לא לרעה, לטובה! הוא היה תומך ועוזר ואהב אותה יותר מההורים, כל פעם שהיא נפלה כי היא לא ראתה, לא הוריה רצו להרימה, לא העוזרת, אלא אחיה, רץ לעזור לה, "את בסדר יולי?" הוא שאל, "אני מצוין, פשוט מצוין.." כך ענתה לו כי כל פעם שהיא איתו, היא הרגישה מצוין. "בוקר טוב יוליה," אמרה העוזרת שלה, "בוקר טוב מרים" אמרה לה יוליה, "את מוכנה לבית הספר?" שאלה מרים, "כן." אמרה יוליה, יוליה מעולם לא הסכימה ללכת לבית ספר לעיוורים, היא אמרה ש-'זה רק ינציח את הפגם שלה' אז היא הלכה לבית ספר רגיל, אבל למורה שלה הייתה מחויבות מיוחדת, כשהוא כותב, שיגיד מה הוא כתב בקול רם ויחזור על זה פעמיים, וזה היה פינוק לכל הכיתה, "היי יוליה," אמרה חברתה הטובה תולי כשיוליה הגיעה לבית הספר, "מה קרה?" שאלה תולי, "היה לי חלום טוב.." אמרה יוליה, "ומה הבעיה בזה?" תולי לא הבינה, "שלא ראיתי אותו! הוא היה טוב אבל לא ראיתי בו כלום!" אמרה יוליה, הצלצול קטע להן את השיחה, "נמשיך בהפסקה טוב?" שאלה תולי, "סבבה." אמרה יוליה ושתיהן נכנסו לכיתה, תמיד תולי הרגישה אשמה על כך שהיא רואה ויוליה לא פעם אחת היא הציגה את זה בפני יוליה יווליה אמרה לה, "זאת לא אשמתך! אל תיקחי אשמה על משהו שלא קשור אליך.." יוליה גם לא הסכימה ללמוד כתב ברייל, היא ביקשה שילמדו אותה לכתוב רגיל בכך שיחזיקו לה את היד וירשמו את האלף-בית' ומספרים וכך היא למדה. היא תמיד רצה להיות רגילה. היום היה שוב יום רגיל בבית הספר, שיחקו שבויים בהפסקה, (וכרגיל היא לא שיחקה בגלל העיוורון) וכרגיל גם תולי לא שיחקה, כי הן החברות הכי טובות... בדרך חזרה מבית הספר מרים איחרה, לפתע הגיע אליה איש, "שלום." אמר האדם, "שלום." אמרה יוליה, "איפה אתה?" היא שאלה,
"נחשי.." הוא אמר, "לידי בצד ימין..." היא אמרה והסתובבה לצד זה, "טוב מאוד!" הוא אמר, "אבל מה יקרה אם אני אגיד לך שאת לא צריכה יותר לנחש.." אמר האדם, "מה זאת אומרת??" שאלה יוליה, "מה יקרה אם אני אגיד לך שאני אוכל לתת לך אפשרות לראות?" הוא שאל, "אני אגיד לך שאתה שקרן!" אמרה יוליה, "אה באמת?" שאל האדם, "הנה הצצה," הוא אמר לפתע היה אור חזק ואז, היא ראתה הכל בבירור, "אז ככה זה נראה!" היא אמרה ומיד רצה לכל עבר ועבר להסתכל איך כל דבר נראה, "נו, מה את אומרת?" הוא שאל, "שאני רואה!" היא אמרה, "חבל שאין לי כאן מראה.." היא התבאסה, "הנה," הוא אמר והושיט לידיה מראה וברגע שהיא שמה אותה מול פניה, הכל נעלם, "איפה זה?" היא שאלה, "איפה מה?" הוא שאל, "ה.. ה.. ה-'לראות' שלי?" היא שאלה, לפתע היא התחילה לבכות בין הפעמים היחידות שהיא בכתה בכל חייה, "כן נכון, אבל אמרתי לך, זאת היא רק הצצה, אם את רוצה את הפרס במלואו את צריכה לתת לי משהו בתמורה.." "מה? רק תגיד, אני אתן לך כל דבר.." היא אמרה, "מה שאני באמת רוצה זה חיי אדם..." הוא אמר, "מה אתה רוצה?" היא שאלה, "חיי אדם.." הוא אמר בקול ארסי, יוליה הפילה את המראה לריצפה והמראה התנפצה למיליון רסיסים, "זהירות.." אמר האדם, "זה יכול להיות מזל רע לשבע שנים, מראה שבורה סימן שהנשמה שראו בפנים התנפצה איתה, "אבל אני לא ראיתי את הנשמה שלי.." אמרה יוליה השתתקה, דקה ארוכה הייתה דממה ברחוב, "נו אז מה את אומרת?" שאל האדם, "אני לא יודעת.." לחשה יוליה, היא הרגישה חסרת אונים, "רק תזכרי שאם תתני לי נשמה כל זה," הוא אמר ולפתע היא ראתה לחלקיק שניה ואז הכל נעלם, "יכול להיות שלך.." "אני.. אהה.. אני מסכימה." היא אמרה, "יפה מאוד!" אמר האיש, "תושיטי יד," הוא אמר ויליה צייתה, הוא שם בתוך כף ידה משהו, "מה זה?" היא שאלה, "קופסה," הוא אמר, "קופסה לתפיסת נשמות.. מי שאת רוצה לקחת לו את חייו צריך רק לפתוח את הקופסא להסתכל פנימה ואז, את תוכלי לחזור לראות שוב.." אמר האיש, "אני מסכימה." אמרה יוליה והחזיקה את הקופסא חזק, "יוליה הנה את!" אמרה מרים, "קראתי לך ואת לא ענית לי!" היא אמרה, "סליחה," אמרה יוליה, "פשוט דיברתי עם האיש הזה." היא אמרה, "איזה איש?" שאלה מרים, "האיש הזה שעומד לי..." יוליה הבינה שהאיש נעלם, "אף אחד, בואי נלך הביתה." אמרה יוליה, "יש לך תכניות כלשהן למחר?" שאלה מרים, "מה קורה מחר?" שאלה יוליה, "יום הולדתך.." אמרה מרים, "נכון, את צודקת, שכחתי לגמרי..." אמרה יוליה, המאורע עם האיש גרם לה לשכוח מזה לגמרי, "איך את מתכוונת לחגוג?" שאלה מרים, "עם זוג עיניים שרואות" אמרה יוליה, "מה?" שאלה מרים, "שום דבר, סתם מלמלתי לעצמי." אמרה יוליה, כשהיא חזרה הביתה היא מיד שמה את הקופסא מתחת לכרית ואז היא הלכה לאכול, באותו היום, בערב, כשיוליה אכלה את ארוחת הערב, בא אחיה לשים את המתנה שהוא רוצה לתת לה מתחת לכרית שלה, זאת הייתה שרשרת יהלומים מרהיבה, אך לחוסר מזלו, הוא מצא את הקופסא, "מה זה?" הוא חשב לעצמו, הקופסא הייתה מהודרת ביותר, עשויה קריסטל ועליה ציור של פרח קטן שעולה באש, ג'ייק המסכן פתח את הקופסא, הביט לתוכה ונפל ארצה ומת כשבידו השרשרת שרצה לתת לאחותו הקטנה ליום הולדתה ה-13, מיד כשזה קרה, הגיע האיש לחדר, "אני רואה שמצאת לך מישהו שיפתח בשבילך את ה-... איפה את?" הוא ירד למטה, ראה את העוזרת וגרם לה להיזכר במשהו חשוב מאוד, "הרגע נזכרתי שאני חייבת ללכת" היא אמרה בקול מבולבל והלכה, למרות שהיא הרגישה שמשהו לא בסדר, לפתע האיש החזיר ליוליה את הראייה, "אתה!" היא אמרה בהלם, "אני!" הוא חיכה את קולה, "מה אתה עושה פה?" היא שאלה, "לא יודע תשאלי את הנער המת בחדרך, " הוא אמר לה, "מה?!" היא צרחה ועלתה למעלה, "מי זה?" היא שאלה, "לא יודע תגידי לי את.. כמה זכרים צעירים יש אצלך בבית?" הוא שאל, "זה אח שלי?" היא התחילה לבכות בשקט, "איך זה קרה לו?" היא לחשה, היא הרגישה כאילו הרגע הרגו חלק ממנה, "זה אתה עשית לו!" היא אמרה, "לא, זה לא אני, הוא פשוט פתח את הקופסא.." הוא אמר, היא ראתה את שרשרת הפנינים שבידו, "זה יפה.. אני חושבת.." היא בכתה, "כן, כן זה נחשב יפה," אמר האיש, "אני מצטער על אחיך," הוא אמר, לא נשמע מצטער כלל, ולקח את הקופסא, "רגע לאן אתה הולך? מה אם אח שלי?" היא כעסה, "הוא מת!" אמר האיש, "תמודדי!" הוא כעס, "את יודעת מה, הנה מתנת ניחומים, קחי מראה," הוא אמר ונתן לה מראה, היא הסתכלה על בבואתה ואז על אחיה, "אנחנו דומים.." היא בכתה, "כבר אין לך למי להיות דומה כי מחר בבוקר כשתתעוררי, רק את תזכרי שהוא היה קיים, "מה זאת אומרת?" היא שאלה, "מחר בבוקר כל המציאות תשתנה, ממחר בבוקר, את כאילו נולדת, עם הראייה, יום טוב." הוא אמר והלך, היא שוב הסתכה על עצמה במראה, לפתע המראה השתנתה, המראה שהייתה קודם הייתה מעוטרת בצבע זהב מסביב והיה כצוב עליה באמצע למעלה- "מראה", אך עכשיו, היה כתוב במקום, "מראת הנשמה" היא הסתכלה פנימה ופרצוף חייך אליה, זה אכן היה הפרצוף שלה, אבל הפרצוף הזה היה מלא דם על הפנים, היא זרקה את המראה על הריצפה, המראה התנצפה למיליון רסיסים ויצא ממנה הפרצוף הזה ואמר, "אל תשברי אותי, כי עכשיו את כן ראית אותי, תגידי ברוכה הבאה למזל הרע, ונעלם..

		הפרק הבא