אסור לצעוק הצילו

זה התחיל כמו כל יום, אבי כעובד בממשלה יצא מאוד מוקדם ואני, נשארתי עם אחותי, כרגיל היא לא הספיקה להתארגן ויאצנו מאוחר, שוב איחרנו, "היי דין," אמרתי לחבר שלי ונשקתי לו על הלחי, "היי," הוא אמר ונתן לי נשיקה על הפה, "איכס..." אמרה אחותי, צחקתי,"לכי לכיתה אם זה מגעיל אותך..." אמרתי לה, היא שלחה לי נשיקה לי על הלחי, "אהובתי, אני דין ואני החבר שלך ומוצ'י קוצ'י פלוצי..." היא ירדה עליי, "נו, די!" אמרתי לה, "סתם.." היא אמרה והלכה לכיתה, היא קטנה ממני בשנתיים, היא בכיתה ד', אני ב-ו', "יאללה הלכנו לשיעור לפני שרינה תגיע?" הוא שאל, "אפשר לחכות עם זה.." אמרתי ונשקתי לו שוב, "טוב.. עכשיו אפשר.." אמרתי לו, הלכנו לכיתה, רינה כבר הגיעה, "שוב שניכם מאחרים?" "סליחה רינה..." אמרתי לה, "פעם הבאה אני רושמת אתכם, עכשיו שבו במקומות ותוציאו חשבון," משם כבר לא הקשבתי לה, "מה היה לפני שהגעתי?" שאלתי את מי שיושבת לידי וחברתי הטובה ביותר, מיכל, "רינה לימדה אחוזים לעומת שברים.." היא אמרה לי, "לא בשיעור 'גאון גדול' לפני הצלצול, "שיחקנו אמת או חובה וגילינו שדינה חולה ליואב על ה-..." "אתן רוצות לשבת עם השיחה הזאת על כוס קפה? יוליה ומיכל, אתן יודעות מה, יש לי רעיון יותר טוב, צאו מהשיעור ותחזרו כשתרגעו..." היא אמרה, יצאנו החוצה, "נו ומה עוד?" שאלתי את מיכל, "בני כירסם עצמו את הציפורניים בכפות הרגליים.." "איכסס!" אמרתי, ככה ישבנו ודיברנו שיעור שלם, "יוליה, מיכל... אתן יכולות לחזור." חזרנו לשיעור, שמתי לב שדין בהה בחלון ושבני, נרדם, אחרי שעה שבהיתי במורה מעמידה פני מקשיבה, הייתה הפסקה, "סוף, סוף!" אמרתי, דריה הוציאה את הבקבוק ואמרה, "שנמשיך לשחק?" ישבנו כולנו, דין סובב את הבקבוק, "יערה שואלת את ענבר," "אמת או חובה?" שאלה יערה, "חובה.." ענתה ענבר, ענבר הייתה אחת מחברותיי הקרובות ביותר, "חובה עליך לנשק את הילד שאת הכי מחבבת..." אמרה יערה, ענבר ניסתה להחליף לאמת, "חובה, זה חובה..." אמרה שירז, "סליחה יוליה.." אמרה ענבר והלכה לנשק את דין, הייתי בהלם, "אני לא מרגישה כל כך טוב," אמרתי ורצתי משם, דין רדף אחרי, "תקשיבי יוליה, יוליה, נו יוליה תעצרי שניה!" הוא צעק, המשכתי ללכת והוא התחיל לרוץ, הוא תפס בי, "זה שהיא אוהבת אותי לא אומר שאני אוהב אותה!" הוא אמר, "כשאחת החברות הכי טובות שלי אוהבת את החבר שלך זה... זה פשוט מוזר! איך אני יכולה להמשיך להיות חברה שלך אם אני יודעת שזה פוגע בה?" שאלתי, "ככה," הוא רכן לנשק אותי, סטרתי לו, "אני צריכה ללכת.." אמרתי והלכתי, יצאתי מהשער והלכתי הביתה, היו לי מליון מחשבות בראש, הגעתי ליד הבית הנטוש כש-.."הצילו-" מישהו תפס בי מאחורה, הרים אותי וסתם לי את הפה, "אסור לצעוק הצילו!" הוא אמר, נכנסנו יחד לבית הנטוש, "את הבת של האיש הזה, האלמן, שר בממשלה... איך קוראים לו?" "מיכאל..." אמרתי בשקט, בעיניי היו דמעות, "אל תבכי.." הוא אמר לי והתקרב אלי עם מטלית, "אל תיגע בי!" אמרתי לו, הוא התרחק, "בסדר." הוא אמר לי, "רק תני לי להסביר, "נו.." אמרתי, ניסיתי להישמע כמה שיותר רגועה וכמה שפחות מבוהלת... לא הצלחתי כל כך טוב... "אני יודע שזה נראה מבהיל אבל אני לא אפגע בך או משהו, אני רק אכתוב מכתב כופר של.. מעט מאוד אני מבטיח! כדי שההורים שלך ישלמו עליך ואני אוכל לקנות לי אוכל ושתייה לחיות, את בטח מכירה את הסיפור על הילד בן ה8 הרוצח... נכון?" הוא שאל, "כן.." עניתי לו, "טוב.. זה אני לפני 7 שנים.." "בבקשה אל תפגע בי!" שוב בכיתי, "כבר אמרתי לך שאני לא הולך לעשות לך כלום! זה בכלל לא הסיפור, הסיפור הזה שקרי!" הוא אמר, הייתי מבולבלת, "המכתב כופר הולך להיות בסך של- 1,000,000 שקלים בלבד!" הוא אמר, "בלבד?" שאלתי, "טוב תק..תקשיב אל תעשה את זה! יש לי רעיון אחר! אני היום בצהריים אביא לך אספקה של אוכל ושתיה לפה! אני מבטיחה!" "את בטוח תביאי לפה משטרה..." הוא אמר, "אני מבטיחה שלא..." אמרתי לו, "אני לא אהיה פה היום בצהריים את תשימי כאן את האוכל אבל אם תביאי משטרה זה יהיה מיותר.. אם את דוברת אמת, אני אבוא מתישהו החודש לקחת את הארוחה... בסדר?" הוא שאל, "כן.." עניתי לו, הוא שיחרר ממני את אחיזתו, יצאתי החוצה, עדיין בוקר, כבר שכחתי מה קרה בבית הספר, איזה יום רע היה לי.. אני לקחתי שקית שמתי שם את הפלאפון הישן שלי, מחקתי משם את כל המספרים והוספתי רק את המספר של הפלאפון החדש שלי, שמתי שם אוכל, שתיה ו-200 שקל, כי האספקה הייתה רק של שבוע. אולי כך הוא יוכל לעשות דברים נורמאלים בחיים, היה צהריים, אחותי כבר חזרה מבית הספר, היא ישר התיישבה מול המחשב, אני הלכתי החוצה עם השקית אל תוך הבית הנטוש, ראיתי אותו יושב שם, וקורא ספר קטן- "עלובי החיים של ז'ול וורן?" שאלתי, הוא הסתכל עליי, וזרק את הספר על הריצפה, "לפעמים אני צריך את זה, לקרוא קצת.. זה משקיט את השיעמום, יש לי כאן כמה ספרים של אמא שלי כשהיא הייתה בבית החולים וקראה, מה את עושה פה? אני מניח שהבאת איתך את המשטרה לא?" הוא אמר והלך אחורה, "אלעק לא תהיה פה.. ולא, לא הבאתי איתי אף אחד, אני לבד פה, הבאתי לך פלאפון עם המספר שלי בתוכו, אוכל שתיה ו-200 שקל, למקרה שתרצה לקנות עוד אוכל... איך אכלת עד עכשיו בכלל?" שאלתי, "רגע, תן לי לנחש אני לא הנחטפת הראשונה שלך?" שאלתי בארסיות, "לא, את לא.. לרוב הכופר היה של 500 שקלים או משהו כזה אבל כשגיליתי שבת של שר בממשלה לומד בבית הספר פה ליד, הייתי חייב לנצל את זה..." "ואיך בכלל גילת את זה?" שאלתי, הוא הצביע לי על טלוויזיה קטנה משנות ה-70 עם אנטנה "הראו את החיים עליו ועל משפחתו בטלוויזיה לא מזמן חיכיתי לזמן המתאים.. כשאין אף אחד בחוץ... זה היה הזמן המושלם.. "טוב," אמרתי לו, "תהנה מהאוכל והשתייה, אני הולכת..." אמרתי לו, "רגע!" הוא עצר אותי, "בדרך כלל כשאני אוכל אני אוכל לבד ורק רציתי לדעת אם כי פשוט בדרך כלל הילדים שאני חוטף לא מגיבים ככה ו... תישארי איתי? 

		הפרק הבא