שברי זכרונות

הבזק ירוק, קללה הורגת, וסיריוס מת.

אני עומד שם ובוהה בו, בחבר הכי טוב שלי, שנופל לאחור וקורס על הרצפה כמו סמרטוט.

הארי עצוב. אפשר להבין אותו. אני רוצה לנחם אותו, מנסה לגשת אליו, אבל במקום זה., אני נשאר במקום ושוקע בזכרונות.

אני לא  זקוק לגיגית בשביל לצפות בזכרונות האלו, הם מוחשיים וכואבים, ואני עוד זוכר אותם כאילו קרו אתמול.

כל אחד מהזכרונות האלה דוקר אותי כמו סכין, צורב בגרון כמו רעל, גורם לי להתייסר בכאב.

הכאב משתלט עליי, אני עוצם עיניים.

הזכרונות ברורים אפילו יותר.

-זכרונות-

דמבלדור בכבודו ובעצמו מגיע לבית שלי.

המילים שהוא אומר מהדהדות ברחבי החדר: ''רמוס לופין יוכל ללמוד בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.'' 

אני הולך לקנות את הציוד להוגסמיד.

שבועיים לאחר מכן, אני עולה לרכבת,  ומתיישב בתא שבו יושבים  שלושה נערים בגילי.

הם מציגים את עצמם. שמותיהם נקלטים בראשי. ג'יימס,סיריוס ופיטר. אנחנו מתיידדים ומשחקים טאקי מתפוצץ.

אנחנו שטים באגם להוגוורטס בסירות עם ענק בשם האגריד.

אנחנו עוברים באולם הגדול ואני מביט סביביבי באושר, כבר אז הרגשתי בבית.

אני ניגש אל המצנפת. היא זועקת מיד ''גריפינדור!'' ואני רץ לשולחן הבית, מוחמא ממחיאות הכפיים.

ג'יימס וסיריוס מתמיינים מיד לגריפינדור. כמה צפוי.

כשמגיע תורו של פיטר, המצנפת מהססת ורק אחרי כמה דקות שולחת אותו לגריפינדור.

אנחנו הופכים במהרה לחבורה. ג'יימס וסיריוס נהיים החברים הכי טובים, ואני רק שומר עליהם שלא ייסתבכו. לא שזה הצליח במיוחד, בכל אופן.

מגיע ליל ירח מלא, אני מתרץ תירוץ עלוב כלשהו ורץ לערבה המפליקה. אני פוחד לספר לחברים הכי טובים שלי שאני מפלצת.

עוברים חודשים רבים, ובשנה השנייה חשדם מתעורר.

הם קוראים לי לשיחה. אנחנו יושבים מתחת לעץ אלון גדול.

פיטר נרתע ממני ונראה מבועת, ג'יימס שותק במבוכה, וסיריוס בסוף שואל את השאלה המכריעה. ''רמוס, אתה אדם זאב?''

אני מודה באמת. באופן מפתיע, הם מחייכים. אני מחייך חזרה.

אנחנו יוצרים את מפת הקונדסאים יחד. הם לומדים לשנות צורה, וכל זה למעני.

אנחנו מתגנבים בכל הטירה וביער האסור בלילות וגונבים מהמטבחים, והחברות בינינו מגיעה לשיא.

אך בשנה הרביעית מתרחשת תפנית בלתי צפוייה. ג'יימס שם עין על לילי.

היא דוחה אותו. זה היה עוד דבר צפוי שקרה.

ג'יימס ממשיך לחזר אחרייה, ופתאום אין לו זמן אליי ואל סיריוס ואל פיטר כמו שהיה לו בעבר. וכך, פתאום אני מוצא את עצמי החבר הכי טוב של סיריוס.

בשנה השביעית לילי מסכימה לג'יימס.  החברות שלי עם סיריוס מתחזקת.

בסוף השנה השביעית,  מילות הפרידה שלו הן: ''להתראות רמוס, נתראה!''

-סוף זכרונות-

אני מתנער מהזכרונות.

אני מביט בגופתו של סיריוס ודמעות עולות בעיניי.

''להתראות סיריוס, נתראה בעולם הבא.'' אני לוחש....