הפיקצר הזה נכתב בהשראת "המכתב שלא נקרא" של מאי (Rozmerta). רק שתדעו...
---------------
זה היה ליל ה-31 באוקטובר. לילי ישבה ליד המכתבה הקטנה שליד המיטה שלה ושל ג'יימס, וסיימה לכתוב משהו על גיליון קלף. קולות נשמעו מהמדרגות, ולילי מיהרה לטמון את הקלף בתוך מעטפה, שעליה כתוב למי מיועד המכתב וממי זה, והחביאה אותה במגירה העליונה של המכתבה. "מה זה היה?" שאל אותה ג'יימס שנכנס לחדר, ובידיו תינוק צוחק בעל שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות. "כלום," מיהרה לילי לומר והביטה בתינוק באהבה. "יופי," אמר ג'יימס, והביט גם הוא בתינוק, "כי אני והארי הכנו לך יופי של ארוחת ערב, ואנחנו לא רוצים שהיא תתקרר. נכון, הארי'לה?" לילי הביטה בהארי הקטן, שמחא כפיים בתגובה. "הכנת לאמא ארוחת ערב?" שאלה אותו לילי ולקחה אותו לידיה. "ילד גדול שלי." הארי צחק, ולילי הדביקה לו נשיקה על לחיו.
עשרים ושתיים שנים אחר-כך, פילס אותו תינוק (שכבר מזמן הוא לא תינוק) את דרכו בצמחייה הסבוכה, שמאחוריו הולכת נערה ג'ינג'ית גבוהה. "הארי, אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלה ג'יני והביטה לכיוון הבית שחלקו מפוצץ, אליו הלכו. "כן," ענה לה הארי ונעמד מול הדלת. לרגע הוא הצטער שגם רון והרמיוני לא כאן איתו עכשיו, אבל אי אפשר להביא אותם עכשיו מירח-הדבש שלהם. הארי פתח את הדלת החורקת, ונכנס לבית שכבר כמה עשרות שנים הוא נטוש. הכל היה מכוסה שכבת אבק של כמה סנטימטרים, וחוץ מזה ומקורי העכביש הרבים שעיטרו את התיקרה, הבית היה נראה כמו בית של משפחה שבדיוק יצאה לחופשה. הארי נכנס לסלון. דבר שם לא ריגש אותו, מלבד העובדה שמצא שרביט אחד על הספה. השרביט של אבא שלו. הוא הרים את השרביט ובחן אותו במבטו. "של מי זה?" שאלה ג'יני והביטה גם היא בשרביט המאובק. "של אבא שלי..." מילמל הארי והמשיך להביט באותו שרביט, שמבחינתו לפחות, היה מיוחד מאוד. הוא טמן את השרביט בתוך גלימתו, והלך בעקבותיה של ג'יני, שכבר הגיעה למטבח ולחדר האוכל. במקום היו שאריות מעופשות ורקובות של דבר שהארי לא הצליח לזהות מרוב הריקבון, ונדמה היה שגם כמה עכברים נהנו מהארוחה אחרי שמתו בני המשפחה. אחרי שנמאס לו להביט במטבח, עלה הארי לקומה העליונה, ופנה באוטומטיות אל החדר של הוריו, שהיה מפוצץ מהקללה שהשתבשה בו. על כל הרהיטים היו מפוזרים שכבות של טיח מפורר ושל קרשים. ליד המיטה הגדולה, שוודאי הייתה של הוריו, נחה מיטה קטנטנה. מיטה של תינוק. המחשבה שהארי הצליח לישון פה פעם, הצחיקה אותו מאוד, אבל מרוב התרגשות הוא לא הצליח להוציא אפילו צליל אחד של צחוק. הוא שמע את ג'יני נכנסת לחדר, אבל לא הסתובב, אלא המשיך לבחון את החדר בסקרנות. "הארי! תראה!" קראה פתאום ג'יני בהתרגשות. הארי ניגש אליה. היא עמדה ליד מכתבה קטנה, ובידה היה מכתב. הארי לקח אותו, והביט במעטפה. "להארי, מאימא." הוא קרא בקול. אמא שלו כתבה לו מכתב. ממש כתבה בשבילו מכתב. אבל מתי? הוא המשיך לקרוא.
"להארי שלי. אם אתה קורא את המכתב הזה, אנחנו כנראה כבר לא משפחה שלמה. אני בטח מתה, ואולי גם אביך. או, שפשוט החלטת לחטט במגירה שלי. במקרה כזה, אני כנראה עוד מעט אכנס לחדר, ואאלץ לבקש ממך להפסיק לקרוא. אבל מכיוון שההשערה הראשונה הגיונית יותר, בגלל שעל ראשנו נמצאת כעת סכנה גדולה, כנראה שאף אחד לא יכנס לחדר וימנע ממך לקרוא את המכתב. לא מזמן אני וג'יימס התערבנו למי תהיה דומה יותר באופי (כי הרי במראה שלך אין סיבה בכלל להתערב: כולם יודעים שאתה יותר דומה לו). אני אמרתי שזה היה חבל אם תירש את התכונה הכי בולטת אצל אבא שלך; להסתבך בצרות. אבל ג'יימס טוען שזה יכול להיות מאוד נחמד, ושיש לו בדיוק את מה שאתה צריך בשביל זה. מעניין לדעת בן כמה אתה עכשיו: אולי ילד קטן בן שבע, או שאולי אתה נמצא עכשיו בחופשה מהוגוורטס. יכול להיות שיש לך חברה, ואולי אתה אפילו נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים עם שיער שחור פרוע ועיניים ירוקות. אבל בשבילי, תמיד תישאר תינוק. אם אני ואביך באמת כבר לא בין החיים, אני מקווה שסיריוס דואג לך היטב. ואם לא הוא, אז שלפחות תמצא לך משפחה אוהבת, כמו למשל משפחת וויזלי. הם מאוד נחמדים, ושמעתי שיש להם ילד בגילך! או משפחת לונגבוטום. אני מכירה טוב מאוד את פרנק ואליס, ואני בטוחה שאם היית שם, היה לך טוב מאוד. וגם אם לא גדלת במשפחה טובה (הדרסלים, לדוגמא), אני מקווה שנשארת אתה, למרות שכנראה לעולם לא אוכל להכיר את "האתה" הזה. אני רוצה שתדע, שגם אם אני ואבא מתים, אנחנו עדין אוהבים אותך. זו ההזדמנות היחידה שיש לי לומר לך את זה, ושגם תבין אותי. ועכשיו, אני נאלצת להפסיק, כי אבא שלך אמר שאתה והוא עמודים להכין לי הפתעה לכבוד החג, ואני כבר מתפוצצת לדעת מה היא.
אוהבת המון המון, אימא"
הארי הרגיש איך הדמעות עולות בעיניו. ג'יני הניחה את ידה על כתפו. "בוא נלך מכאן." היא הציעה, והארי שמע, שלמרות שהוא ידע שג'יני היא לא אחת מהבוכות, את הרטט של הבכי בקולה. ואיך לא? גם האדם הכי אדיש שבעולם לא יכל שלא לבכות מול מכתב שכזה (אולי חוץ מאוכלי המוות, שלא היו אדישים, אלא פשוט היו אכזריים). הארי לא זז ממקומו. הוא הוציא מהנרתיק שהאגריד הביא לו ביום ההולדת השבעה עשרה שלו, והוציא ממנו את מכתבה של לילי שמצא אז, בכיכר גרימולד: אותו הכתב, אותו האופי, שהעיד על כך שזו בהחלט אימו שכתבה את המכתב. הוא הביט למעלה, היכן שכתבה לילי את התאריך: ה-31.10.81. היום שבו נרצחו הוריו. אילו הייתה יודעת איזו עוד הפתעה ציפתה לה באותו יום... הארי טמן את המכתב הזה בתוך הנרתיק ויצא משם, לאחר שכתב משהו קטן על המכתבה.
"גם אני אוהב אותך, אמא."
|