אהבה ליד הים

תודה רבה ל-LighTo273 על ביטוא הפיקצר!
קריאה מהנה :)
---------
 
היא ישבה על חוף הים, המים מלטפים את רגליה.
"הבקתה של ביל ופלר חמודה, נכון?" שאל אותה, לא יודע איך להתחיל את השיחה.
"נכון," ענתה לו, חולמנית כמו תמיד.
"זה היה נחמד מאוד מצידם, להזמין את כולנו לפה, את לא חושבת?" שאל אותה לאחר שתיקה קצרה.
"כן." היא הסתכלה עליו, עיניה האפורות ושיערה הבהיר זוהרים באור השקיעה.
"את יפה מאוד היום," אמר לפתע, מתפלא מעצמו איך פלט דבר כזה. "ולא רק היום. את תמיד יפה." הוא הסתכל עליה והיא השיבה לו חיוך.
"אני יודעת, נוויל." בפי נערה אחרת ההצהרה הזאת הייתה נשמעת שחצנית, אך כשלונה אמרה אותה היא נשמעה תמימה לגמרי. היא שבה להסתכל על הים. "אולי אני מוזרה וחולמנית, אבל אפילו אני שמה לב כשמישהו מסתכל עליי בצורה כזאת."
נוויל הסמיק. "את כזאת... מיוחדת, לונה. אני... אני חושב שאני אוהב אותך."
לונה חייכה אל עבר הים. "גם אני," השיבה לו קצרות והשפריצה עליו מעט מים. נוויל השפריץ עליה בחזרה, ושניהם התחילו לצחוק. 
לונה קמה והתחילה לרוץ לאורך הגלים, ונוויל רץ אחריה עד שהיא נפלה. היא התגלגלה על החוף וצחקה, ונוויל עזר לה לקום. כשהיא קמה הוא המשיך להחזיק את ידיה והסתכל היישר לתוך עיניה. כל ביישנותו נעלמה.
"לונה, אני באמת אוהב אותך," אמר בשקט.
"כנראה גם אני," ענתה לו לונה. נוויל התקרב אליה ונישק אותה בעדינות רבה, כאילו היא בובת חרסינה.

לאחר 17 שנים

"ניקה, הזדרזי!" צעקה לונה לבתה בת האחת-עשרה, שהייתה בעלת שיער בהיר כמו שלה ובעלת עיניים חומות כמו של נוויל, שרצה אחריה.
"נוויל, אוגוסט, איפה אתם?" היא נעצרה לרגע וחיפשה בעיניה את בעלה נוויל ואת בנה אוגוסט, שנקרא כך על שם סבתו של נוויל, אוגוסטה.
"אנחנו פה!" צעקו פה אחד נוויל ואוגוסט. אוגוסט נפנף לה עם צפרדע, טרבור ג'וניור, צאצאו של הצפרדע המפורסם של נוויל.
"הזדרזו, או שנאחר לרכבת!" רגזנות לא הייתה אופיינית ללונה, אך בהתחשב בזה שהיה לה ילד בן ארבע-עשרה, ילדה בת אחת-עשרה ובעל כמו נוויל, אסור היה לה לא להכניס אותם למסגרת.
כשהם סוף כל סוף הגיעו לרציף תשע ושלושה רבעים, נשארו רק חמש דקות עד ליציאת הרכבת.
"שלום, הארי!" צעקו נוויל ולונה ביחד כשראו את הארי פוטר, חברם הטוב. 
"כמה זמן לא התראינו?" שאל נוויל, שבאמת שכח כמה זמן הם לא התראו.
"רק כמה חודשים," חייך הארי.
אחרי שכולם החליפו דרישות שלום, נוויל ולונה ניגשו אל ילדיהם שעמדו ופטפטו עם הילדים של הארי וג'יני ושל הרמיוני ורון. נוויל ניגש אל אוגוסט, שנראה כמעט כמוהו (חוץ מהעיינים האפורות), וכמוהו - היה בגריפינדור.
"נו, גבר, אותך לא צריך להנחות, נכון?" נוויל חייך לבנו. "אז יש לי עצה אחת: אם אתה מחבב בת מסוימת, אל תתבייש להגיד לה את זה." הוא חייך והסתכל על לונה, שדיברה עם ניקה.
"בסדר, אבא. אני מניח שאתה אומר את זה מניסיון?" אוגוסט מרפק אותו ושניהם צחקו.
"תגידי לי, ניקה, באיזה בית את רוצה להיות?" שאלה לונה את ניקה, והישירה את מבטה אל תוך עיניה.
"אני לא יודעת..." ענתה לה בתה הקטנה והשפילה מעט את מבטה.
"אז תקשיבי. לא משנה באיזה בית תהיי. כל בית טוב בדרך שלו. הסוד הוא שאת צריכה לא להשתנות בהשפעת הבית, אלא לשנות את הבית בהשפעתך. הבנת?" חייכה אליה.
"טוב, כנראה כבר הגיע הזמן לעלות על הרכבת!" אמרה לונה בעודה מחבקת את ניקה ואת אוגוסט. 
"תשמרו על עצמכם!" צעקו לונה ונויל כשילדיהם עלו על הרכבת ונופפו להם, וצחקקו מזה שהם אמרו את המשפט בו זמנית. 

הסוף!

אני מקווה שנהניתם מהקריאה ותגיבו תגובות בונות. זה הפאנפיק הראשון שלי, לכן זה מאוד חשוב לי.