עוברים דירה

 עוברים דירה,

"דושי, יש לנו הפתעה קטנה בשבילך," אמרו הוריה של דושי, לדושי, "אנחנו עוברים דירה!" "מה?!"  שאלה דושי בכעס, "לא בא'לי!" "גברת דושי! את כנראה לא  הבנת נכון, אנחנו לא שאלנו אותך, אנחנו אמרנו לך, כך שאנחנו עוברים דירה אם 'בא'לך' או לא!"  אמר אביה של דושי ויצא מן החדר. אמה של דושי נשארה קצת. דושי אמרה לה, "אבל מה עם כל החברים שלי בראש העין?" מה אני אגיד להם?"  "תגידי למורה והיא כבר תגיד לכולם, טוב?"  שאלה אמה של דושי. "בסדר. אבל עוד כמה זמן אנחנו עוברים בכלל?" שאלה דושי. אמה אמרה לה, "בעוד חודש..." נשקה לה על מצחה וגם היא יצאה מן החדר. אמה של דושי הייתה שוטרת בשם שני. אך הייתה ידועה בכך שלמרות כל הרדיפות והכליאות והצעקות והעניינים, עדין היתה רגועה כמו בודהיסטית. דושי התלבשה וירדה לאכול. "לא בא'לי לאכול." אמרה דושי "עוד פעם הלא בא'לי הזה? תקשיבי לי טוב, טוב עכשיו א..." אביה לא הספיק לסיים את המשפט וישר קטעה אותו שני באמצע, "אדם, הילדה לחוצה, תן לה זמן בסדר?" "טוב" ענה לה אדם ויצא לעבוד.

אמה של דושי הסיעה אותה לבית הספר. בשער, בירכו אותה לשלום  חברותיה הטובות, אפק, יובל, טל, רוני, עלמה ומיקה. אפק היתה תלמידה מצטיינת, יובל שרה מהמם, רוני, עלמה וטל רקדו, ומיקה היא ציירת קומיקס.  "היי." אמרה דושי בעצב, "היי דושי, מה הפרצוף החמוץ?" שאלה יובל."אני עוברת דירה." אמרה דושי וחלפה על פני חברותיה כאילו הן אוויר. הבנות כמעט התעלפו כששמעו את החדשות. הן רדפו אחריה וכשתפסו אותה הפילו עליה מטר שאלות, "אבל את עדין תתראי איתנו, נכון?" שאלה רוני, "ואת לא תשכחי מאיתנו, נכון?" שאלה עלמה, "כן, את לא תפגשי חברות אחרות ותעדיפי אותן עלינו, נכון?" שאלה יובל, "בנות, בנות, די, לא, אני לא אשכח אתכן! ואני אדאג שניפגש לפחות פעם בחודש אוקיי?" אמרה דושי.

אחרי שסיפרה למורה שתספר  לכיתה שהיא עוברת, ואחרי שבילתה את הזמן שנותר עם חברותיה בבריכה, מבלי ששמה לב עבר חודש והיא הייתה צריכה לעבור.

כשהגיעה לביתה החדש הייתה כל כך עייפה שאפילו לא העיפה מבט בבית ופשוט ישר הלכה לישון.     

"בוקר טוב ראשון בבית החדש!"  אמרו לדושי הוריה בבוקר. דושי כל כך התרגשה, עד שהייתה מוכנה בשבע וחמישה ולכן נאלצה לחכות. בשבע ורבע הוריה הסיעו אותה לבית הספר.  בבית הספר ראתה ילדה גבוהת קומה, "שלום את בטח ה 'חדשה', אני נועה, אמרו לי להיות הראשונה שתגיד לך שלום ולערוך לך סיור בבית הספר, אבל כי אין לי כוח כזה אז שירן תעשה את זה במקומי.” "שלום," פתאום הציצה מאחורי גבה של נועה ילדה יפה ונמוכה קצת, עיניים כחולות בהירות וצלולות, פה קטן וחמוד וקול קטן.  "אה כן," המשיכה נועה, וביקשו ממני לתת לך את הספר הזה," הוציאה נועה מילקוטה ספר בשם אורי וגולי מטיילות בעולם.  דושי הודתה לנועה ולשירן. נועה  הסתכלה על דושי במבט לועג והלכה. "בואי," אמרה שירן, "אני אראה לך את הכיתה." הבנות עלו במדרגות רבות עד שהגיעו לקומה האחרונה. אז עברו דלתות רבות עד שהגיעו לדלת שרצו: כיתה ו'1.  "זו הכיתה, ו, אנחנו נחלוק ארונית, ו... טיפ קטן, תתרחקי מנועה!" "למה?!" שאלה דושי, "כי אולי היא נראית  נחמדה אבל... לא בוחנים ספר לפי הכריכה כי בסוף הופכים ל"עוזרת" שלה! כמוני..."  "ואוו," אמרה דושי "אני לא ידעתי ש..." דושי ניסתה לסיים את המשפט אך בדיוק נשמע הצלצול. "נמשיך אחרי השיעור" אמרה שירן והבנות התיישבו, או יותר נכון שירן התיישבה ודושי עמדה כי עוד לא היה לה מקום.  

"שלום תלמידים." בירכה המורה את התלמידים .  "כפי שסיפרתי לכם, היום הגיעה תלמידה חדשה לבית הספר, דושי. דרך אגב נועה, האם הראית לדושי את הכיתה?" "כמובן" ענתה נועה. דושי כעסה שהיא משקרת ולכן אמרה: "האמת היא שנועה בכלל לא עזרה לי, שירן עשתה זאת במקומה." "נועה, האם זה נכון?"  שאלה המורה, "מה פתאום, אני התנהגתי אליה למופת, היא סתם כפוית טובה!"  ענתה לה נועה,  "למה את שואלת את נועה? כמובן שהיא תענה לך שלא כי היא לא רוצה להסתבך בצרות! תשאלי את שירן!", אמרה דושי. "שירן, האם זה נכון?" שאלה שוב המורה. שירן השפילה מבטה ולא אמרה דבר. עברו השיעורים והגיעה ההפסקה. דושי חיפשה את שירן אך לא מצאה אותה. לפתע מצאה ילד אחד מרביץ לשירן. דושי נבהלה ולא הבינה מה קורה, ואז פתאום ראתה את נועה אומרת לשירן, "בגללך נתנו לי עונש! עכשיו את מקבלת מה שמגיע לך כי בגללך אני גם צריכה לכתוב עבודה שלמה על למה אסור לשקר למורים, גם אחת על החובה לקיים הבטחות, ועכשיו המורה מצלצלת להורים שלי להגיד להם ששיקרתי בגדול, ורוב הסיכויים שהם ירתקו אותי! אז אני הזמנתי את אח שלי ללמד אותך לקח!"  פתאום שוב הילד הזה התחיל להרביץ. דושי הרגישה רע. נועה אמרה לדושי, גם את תקבלי מה שמגיע לך אני עוד לא    יודעת איך להעניש אותך אבל זה יכאב!" מרוב פחד דושי הרגישה כאב בטן והלכה הביתה.

דושי התחילה לקרוא בספרה החדש "אורי וגולי מטיילות בעולם": "פעם פעם לפני שנים רבות חיו להן בנות שובבות גולי ואורי, אך כולן קראו להן "האחיות השובבות." יום אחד קמו גולי ואורי, וגילו שהן לא בביתן. "הפתעה", בירכו הוריהן של גולי ואורי, "היום יום הולדת, היום יום הולדת היום יום הולדת לגולי ולאורי," שרו הוריהן של הבנות ואז הוסיפו "קנינו בית חדש ליום הולדתכן ה12!  ועכשיו לכו לבית הספר שלא תאחרו". הבנות נסעו לבית הספר החדש, ופתאום באה אליהן ילדה מכוערת, ואמרה: "אתן בטח החדשות,"  "כן" ענו לה הבנות ואז הילדה התחילה להרביץ להן, "זאת מסורת שעושים לחדשים," אמרה. הבנות ברחו מבית הספר אך היתה בעיה: הן לא ידעו את הדרך חזרה לביתן.

דושי סגרה את הספר, ואמרה לאימה שעבר לה הכאב. היא חזרה לבית הספר מפוחדת, כמו כלבלב קטן וחיפשה את שירן.  לפתע ראתה אותה עם נועה כאילו לפני רגע היא לא  אמרה לאחיה הגדול להרביץ לה. דושי חיכתה עד שנועה תעזוב ובאה אל שירן, "שירן, אני יודעת מה קרה לך, ואני מצטערת. לא ידעתי ש..." "זה בסדר," קטעה אותה שירן באמצע, "נועה היא בן אדם קיצוני מאוד. היא גדלה עם כפית זהב בפה, ולכן עשתה את זה. וחוץ מזה אם זה היה קורה או לא, בעוד כמה ימים היא הייתה מוצאת סיבה או דרך להכאיב לי ולאו דווקא במכות."  דושי הסתכלה על שירן בהערצה. איך היא מסוגלת לחשוב על זה במקום לכעוס, אך לא הבינה למה היא נותנת לנועה לשלוט עליה ככה.  בסוף היום החלה לחשוב, האם זה בגלל התמימות והטוב שבה? האם זה כי היא יצור טוב ותמים שלא מעז לפצות פה כשהוא סובל? בערב המשיכה לקרוא בספרה החדש:

"הבנות התלבטו איפה ביתן: אורי אמרה לגולי: "אולי נזמין מונית?" "כן" אמרה גולי "רעיון מצוין!" מה שהבנות לא לקחו בחשבון זה את העובדה שלא ידעו איזה מספר בית הן, ושבית הספר היה קרוב לשדה תעופה. הבנות לא אמרו למונית לאן ולכן הנהג ניחש שזה לשדה התעופה. הבנות נרדמו, אז הנהג לא העיר אותן. הוא פשוט שם אותן על המטוס והלך." דושי נרדמה בזמן הקריאה וחלמה חלום מוזר. דושי חלמה שנועה הופכת לענייה ושירן לעשירה וגולי ואורי מציאותיות, וארבעתן, דושי, שירן, גולי ואורי, חברות הכי טובות. הבנות הן המקובלות ונועה מסתכלת עליהן ובוכה, כי הן לא  "נמרחו עליה" כמו שהיא ציפתה, ואפילו ההפך, הבנות מסתובבות רק אחת עם השנייה. בחנות האהובה על גולי הן רואות את נועה, היא מתעצבנת ואז מנסה להרוג אותן!  דושי התעוררה בבהלה מן החלום הפכה את הכרית וחזרה לישון.

"בוקר טוב," דושי שמעה את הקול ומיד קפצה, "יובל!" אתם זוכרים את חברותיה של דושי מבית ספרה הקודם, יובל, מיקה, עלמה, אפק, רוני וטל? אז יובל עשתה לה ביקור פתע. "מה את עושה פה?" שאלה דושי, "החלטתי לבוא, אז הורי צלצלו אל הוריך והם הסיעו אותי לפה מוקדם בבוקר," ענתה לה יובל. דושי קפצה עליה והבנות התחבקו, אכלו ארוחת בוקר ואז צץ לדושי רעיון נפלא, "אמא, אולי יובל תבוא איתי לבית הספר?" "זה רעיון מעולה!" אמרה יובל, "בבקשה" ביקשו הבנות. אמה של דושי, שני, הסכימה מיד והסיעה אותן לבית הספר. כשנכנסו לכיתה ראתה דושי שכל הילדות מסתכלות עליה בבוז, וגם יובל שמה לב. "מה אתן רוצות מדושי?" אמרה לבנות יובל. וילדה אחת תפשה אומץ וענתה לה "בגללה הענישו את נועה! והיא לא יכלה ללכת איתנו למשחקיה!" "יובל הסתכלה על הילדה ואמרה: "דושי היא הילדה הכי טובה, מתוקה ונחמדה אי פעם, ואתן סתם נגררות של נועה המעצבנת!" יובל התיישבה ליד דושי. דושי נפגעה מהבנות ולכן אמרה יובל לדושי: "הן סתם מעצבנות, מה את שמה לב אליהן?" "לא יודעת" ענתה דושי והשתררה דממה בין הבנות.

בהפסקה באה אליה נועה והזכירה לה שוב: "באשמתך נענשתי, ולכן אני הולכת לטפל בך." דושי נבהלה תפשה בידה של יובל ורצה לשער בניסיון לברוח.        פתאום ראתה ילדה שאמרה "שלום אני אורי," ופתאום ראתה עוד ילדה שאמרה "אני גולי" ואז הבינה דושי שהבנות באות מדמיונה, "אם תברחי יקרה לך מה שקרה לנו בספר. תישארי בבית הספר ותטפלי בבעיה הזאת בעצמך", אמרה גולי, "ואל תשימי לב לנועה" אמרה אורי "היא לא אמורה להשפיע עליך, אחרת היא תקבל את מה שהיא רצתה, נכון דושי?" "דושי, דושי, דושי..." לפתע נעלמו הבנות ודושי ראתה את יובל מסתכלת עליה במבט מוזר, "מה קרה לך?" שאלה יובל "מה?"  שאלה דושי, "את רצת כמו משוגעת לשער ולפתע נעצרת. מה קרה?" "כלום" ענתה לה דושי, "פשוט כלום."

למחרת בבית הספר ראתה דושי שאף אחד לא מדבר איתה. בהפסקה שאלה דושי את שירן: "מה קורה פה, למה אף אחד לא מדבר איתי?" שירן הסתכלה ימינה ושמאלה כדי לוודא שאף אחד לא מסתכל, וענתה לה: "קוראים לזה חרם, נועה אמרה לכולם שיש עליך חרם ו..." "אה" אמרה דושי בעצב. "אבל אל תדאגי," אמרה שירן לדושי ”אנחנו נוכל להישאר חברות אבל בסתר... זה לא שאני לא מחבבת אותך אבל נועה היא מחליטה עלי." דושי שמחה שנשארה לה מישהי שמוכנה לדבר איתה אך הייתה עצובה שיש לה רק חברה אחת.

לאחר כמה ימים של חרם  הבנות שכחו ממנו. הן אולי לא היו חברות של ממש אך כן שיתפו אותה במשחקים ודיברו איתה. ביום שבו נפסק החרם על דושי הודיעה המורה שבעוד שבועיים מגיעה תלמידה חדשה, שעברה רק לפני שבועות אחדים. דושי חשבה לעצמה שאחרי איך שהתייחסו אליה היא תעשה זאת לילדה האחרת אך לפתע שוב הגיעו גולי ואורי "את צריכה להתנהג לילדה החדשה טוב מאוד! את לא זוכרת איך הרגשת שעשו לך את זה, איזו בודדה הרגשת?" אמרה אורי. "נכון," אמרה גולי "את צריכה להגן עליה מפני כל הבלגן, את לא זוכרת  את הפתגם מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך?" דושי (בדמיונה) הודתה לגולי ואורי ויצאה לשחק בהפסקה.

בהפסקה, לפתע לקחה שירן את דושי ואמרה לה, "נועה מתכננת לעשות לך משהו מסוכן וגדול היא מתכננת להביך אותך בפני כל בית הספר!" "ואיך היא תעשה את זה?" שאלה דושי, "אני לא יודעת," ענתה שירן, "אבל כשאני אגלה אני אספר לך." "תודה" ענתה דושי.

בסיום הלימודים דושי המשיכה לקרוא בספר: "אורי וגולי עלו על המטוס והוא התחיל להמריא אך הן התעוררו רק, בסוף הטיסה. אורי נבהלה "מה נעשה?" "אני לא יודעת, אולי נשאל לאן זה, אולי זה לאילת ולא לארץ זרה." אמרה גולי. "סליחה," שאלה גולי את הדיילת, "לאיפה הטיסה?" הדיילת ענתה לבנות בנימוס, "לדרום אמריקה, וסליחה אתן לא צעירות מדי לטוס לבד?" אורי התחילה לבכות  אך גולי ניחמה אותה, "אל תדאגי פשוט נטוס גם לטיסה חזרה, יש לנו מספיק כסף," "רעיון מצוין!" ענתה לה אורי, אך מתוך האלף שקל שהיה לכל אחת בתיק ממתנות בת המצוה, נשאר להן רק 100 לכל אחת. "אולי נחפש עבודה?" אמרה גולי, "בסדר" אמרה אורי..." אימה של דושי אמרה לה לסגור את האור וללכת לישון. דושי לא רצתה, אך מכיוון שדושי הייתה ילדה צייתנית כך עשתה. 

		הפרק הבא