אנימאגוסית לא רשומה

היה קר. היה רטוב. חשוך מדי.                                                                                              

'איפה אני? מה אני עושה? לאן אני אמורה ללכת עכשיו?' השאלות האלו הבזיקו במהירות בראשה של אנה.                                                                     

'מה הלאה? מישהו מוכן לענות?' אף קול לא נשמע.                                                                  

אנה צעדה בכותונת הלילה הלבנה, ברגליים יחפות שנשרטו מקוצים וענפים שהסתבכו בהן בדרך.                            

הוגסמיד במורד השביל, מאחוריה. הוגוורטס מלפנים. לשם מועדות כעת פניה.                                                        

הטירה האפלה שורטטה בקווים גסים באופק הסוער, ואנה קרטעה לעברה, רגליה שותתות דם, בצעדים מהירים ומפוחדים.

היא התקרבה בצליעה, כמעט קורסת מרוב עייפות וייאוש.  כבר ממש על סף כניסה- אף אחד לא יצליח לתפוס אותה. אסור לה לוותר.                                      

החשכה סמיכה כמו דיו שחור.                                                                                                  

נשמע רשרוש מבין העלים. העיניים השחורות הגדולות חיפשו באימה את מקור הרעש.                     

מתוך החשכה צעד לעברה נער, תווי פניו החיוורים מיטשטשים בעוצמת הגשם הניתך.  את פניו המוכרים האיר חיוך. "אנה ריד. מצאתי אותך".                                                                 

אנה פערה מולו עיניים מבועתות.                                                                                       

"את יכולה לחזור עכשיו, זה בסדר. תחזרי איתי?" הוא הושיט יד, אבל הקול היה קר, והחיוך מזויף.

אנה צעדה לאחור ונתקלה בעץ זקן בעל גזע עבה ומחוספס. 'מה לעשות? לאן לברוח?' אבל כל תשובה לא ענתה לה.                         

הנער הבין אותה, ממש כאילו קרא את מחשבותיה.  חיוכו נמחק, והוא החל מוציא דבר-מה מכיסו. שרביט.                                                                      

ברגע הזה אנה ידעה. היא ידעה כיצד תוכל לברוח.                                                                             

הנער התקרב אליה לאט ובזהירות, בצעדים מחושבים, שרביטו מורם ומכוון הישר לפניה.

אנה החליטה. 'זה עכשיו או לעולם לא'.

היא זינקה אל בין עצי היער, מותחת את ידיה ונותנת לזרם החשמלי המצמרר לשרטט אותה בקווים חדשים.                                                                                        

היא הרגישה את החום המוכר מתפשט, איך מבנה עמוד השדרה מתחיל להשתנות תוך כדי ריצה.               

היא הבחינה אך בקושי איך זרועותיה מקבלות צורה חדשה, ראתה את הקרקע מתקרבת בעוד רגליה מתקווצות.                                                                

השינוי הושלם, אנה כבר לא הרגישה אנושית. היא קטנה ומהירה עכשיו. איש לא יוכל לתפוס אותה.  

יצר ההישרדות. אנה השתמשה ברגליה הקטנות כדי לרוץ, וזרועותיה החלו נחבטות בענפי השיחים. 

היא החלה להתרומם מעלה לתוך האינסוף השחור, צווחת ניצחון נפלטה מפיה.                         

היא הצליחה, היא עשתה זאת.                                                                                        

הנער הסתובב ביער, מוכן לתפוס את אנה ברגע שימצא אותה.                                                                

הוא הסיט את שיערו השחור הרטוב מעיניו. "אני יודע שאת כאן." הוא לחש.                                       

"בואי, האחיות לא ישמחו לשמוע שברחת שוב!"  הוא שמע צווחה קלושה והתמקד בה מיד.  הבזק לבן מימין.                                                                                                                 

אנה ראתה איך הנער מחפש אחריה ביער. אבל היא חופשייה עכשיו, הוא לא יכול לפגוע בה מטווח שרביט כזה. היא הייתה בטוחה.

פתאום, עיניו של הנער התמקדו בה, ועכשיו הוא החזיק בידו עוד חפץ פרט לשרביט. אקדח.                                                                                                                             

ליבה הזעיר החסיר פעימה. נשמעה ירייה והכאב פילח את גופה השברירי של אנה.                      

עוד לפני שפגעה בקרקע היא לא הצליחה לזכור דבר.                                                                               

היא טבעה בו ברגע בחשכה הסוגרת עליה מכל כיוון.

***

אנה התעוררה כאשר הרגישה שהיא מיטלטלת. מישהו נשא אותה בזרועותיו.  אבל הוא היה הרבה יותר מדי גדול.

החושים האנושיים היו רדומים מדי.                                    

בפינה חשוכה במוחה היא הבינה שהיא כנראה עדיין לובשת צורת חיה, ולכן הכול נראה כל כך רחוק מתחתיה.

היא לא הצליחה לחשוב, לא לזכור, לא להניע אף איבר בגופה.                                  

חושי החיה היו בשליטה מלאה. היא החלה לשמוע רעשים מרחוק, ואם הייתה מסוגלת, אין ספק שהייתה נאבקת, שורטת, נושכת ובורחת מהר.                                                                                       

רוח נשבה בחוזקה כאשר כמה ילדים התקרבו בריצה והתגודדו סביבה.                                            

היא ראתה משהו לבן מתרומם בקלילות ברוח. המשהו הזה, שהיה אמור להיות לבן, היה אדום.        

ספוג בדם. דמה שלה... אם היא רק תוכל לברוח מהר מספיק, להתחבא מאחורי שיח... אולי הם לא יוכלו לתקוף אותה.

הם יודעים שהיא פצועה, היא הייתה בטוחה בזה. הם ינצלו את זה והיא תהפך לארוחה.

לא. תעצרי. את נותנת לחושי החיה להשתלט עלייך! אלו בסך הכול בני אדם.                       

הם מתכוונים לעזור לך, ולשחרר אותך בטבע או משהו מעין זה.                                                                

אנה שמעה קול עמוק בערך מטר מעליה. "אתם פה, תתרחקו ממני. צריך להגיע לבקתה."                    

"האגריד, מה יש לך שם?" שאל אחד הילדים.                                                                      

איפה היא נמצאת בדיוק? היא הרגישה תנועה בזרועו של האדם שנשא אותה. כאב עצום פילח את גופה. היא פלטה ציוץ רפה.

"זאת היא פה, יונה פצועה. מצאתי אותה בשוליים של היער האסור, מחוץ לשטח שלנו. נראה שמישהו ניסה לצוד.                 

זה מוזר, כי לא אמורים להיות ציידים פה בכלל." האגריד משך בכתפיו, עוד זרם של כאב פילח את גופה של אנה.

הלוואי שיכלה להגיד לו שיפסיק לזוז כל כך הרבה. אם הייתה אנושית, היא הייתה בוכה.

האיש עקף את הילדים הסקרניים, והמשיך לטלטל אותה בין שמים וארץ במשך עוד כמה דקות.                           

לפתע חשה עצירה פתאומית. חושי החיה שלה התחדדו, ניסו לקלוט סכנה.                                 

היא שמעה נביחות רמות, שסימרו את נוצותיה וגרמו לה לנסות לנופף בכנפיה, מה שהביא לגל כאב נוסף. היא התייאשה.

"ארצה פנג! אתה ארצה!" שמעה אנה את קולו של האגריד, פוקד על הכלב להתרחק. 

"את אל תדאגי, יצורונת מפוחדת שכמוך. פנג, הוא לא יפגע בך." אנה הרגישה את אצבעו של האיש, האגריד, מלטפת בעדינות את קצה ראשה הזעיר. זה היה נעים.

נדמה היה לה שהיא אפילו גרגרה, אבל היא לא הייתה צלולה מספיק כדי להבחין בזה.

אנה הניחה לעצמה לשקוע עמוק יותר ויותר אל תוך החושך, הפעם רגועה יותר. הפעם בטוחה יותר.

		הפרק הבא