מוות

קודם כל- ממש ממש תודה לרוני על העזרה עם הפאנפיק, אין עלייך, ממש תודה♥

אני מעריכה את זה!

מוות. מאז ומתמיד אני חשבתי עליו, מאז יום היוולדי היכרתי את מימדיו, אתם וודאי מאמינים שאני אוהבת את המוות, שאני ידידתו הטובה, אך ביננו ההרגשה הזו תמיד לי מציקה, היא מעירה אותי מערעורים שקטים ומחזירה אותי בכוח אל החיים השונים, החיים שאותם אני כה חוששת לאבד.

לפעמים בלילות כשכל הבית דומם ושוקט אני יושבת על מיטתי וחושבת על יום מותי, על היום האחרון של חיי, הנשימה האחרונה שתעבור בין כנפי הילתי, המחשבה על כך שזה יקרה באחד הימים גורמת לי להרגשה של פחד, של עצב, אני מפחדת.
אני מתבוננת במראה ורואה את השתקפותי, את פניי ואת גופי שבאחד הימים יהיה קבור תחת האדמה הקרה שעליה ירד שלג באחד הימים ,שעליה יטפטפו טיפות טל נותני החיים, וירקבו את גופי לאפר, ואז בעוד המחשבות הללו מהדהדות בראשי דמעות העצב נוזלות על לחי.
וכעת לפני שאמשיך את דברי כדי שאספר לכם ששמי הוא ג'נה, ג'נה מון, בת 15, גיל צעיר למדי לחשוב על דברים קודרים ואפלים מיין אלו, אך אני מאז ומתמיד ראיתי את החיים אחרת, תמיד חשבתי על היום האחרון ועל האנשים שמנסים להתאבד, שבהם יודעים שרגעים ספורים נותרו לנשימותייהם ולפעימות לבבותיהם.
מוות. זה תמיד סיקרן אותי, משהו שתמיד רציתי לחוות אבל מצד שני אף פעם לא רציתי להרגיש- אני רוצה לדעת אם יש חיים אחרי המוות, אבל מפחדת.

*אני מצטערת שזה קצר(;