רק מביט בה

אני מביטה בזעף בנער שעומד מולי, מכוונת את השרביט קצת יותר גבוה ומתכוננת להטיל עליו קללה, הידיים שלי רועדות.

"בבקשה תני לי להסביר!" הוא מתחנן.

"מה כבר יש להסביר?" אני אומרת בכעס.

"זה לא אני, מצטער" הוא אומר בשקט.

אני מרימה גבה, "אז על מה אתה מצטער? ולמה רדפת אחריי?" אני שואלת, עדיין כועסת.

הוא נראה נבוך, "אני מצטער על כך שהחבר שלי היה מטומטם וזרק עלייך אוכל" הוא אומר, אפשר לראות שהוא לא מרגיש בנוח.

"ונגיד שאני מקבלת את ההסבר שלך, לא ענית על השאלה השנייה שלי, למה רדפת אחרי?" אני שואלת, מצמצמת קלות עיניים.

"הממ, לא רציתי שתשנאי אותי ותחשבי שזה אני, לא הרגשתי נקי לגמרי אחרי מה שקרה" הוא אומר.

"הו, אז הכל היה בגלל המצפון המטופש שלך?" אני שואלת בקול רועד ובעיני עולות דמעות, אני רצה לשירותי הבנות, לבכות בשקט.

"חכי! לא התכוונתי!" הוא צועק אליי, אני מתעלמת.

כשאני נכנסת לחדר השירותים אני מסתגרת בתא ומתחילה לבכות, אני שומעת שהנער רץ ומחכה בכניסה לחדר השירותים, וגם מתוך התא הסגור אפשר לשמוע אותו מקלל את עצמו.

אני מציצה מבעד לחריץ בדלת התא ורואה אותו יושב בתסכול על סף הדלת לחדר השירות ונשען בגבו על המשקוף, צעד אמיץ בהתחשב בעובדה שבפעם האחרונה שהשירותים נוקו גריפינדור עצמו היה עוד בחיים.

אני מנסה להחניק את הבכי אבל הוא רק גובר, עכשיו כולם ידעו על התוכנית שלי, הכל בגלל קלף עם מחירים של סכינים שהשארתי באולם כשברחתי.

"בבקשה תצאי!" אני שומעת את הנער.

"לך מכאן!" אני צועקת בבכי.

הוא  נכנס לתוך חדר השירותים וניגש לתא שממנו בוקעים קולות בכי, אני מקללת במחשבותיי, הייתי צריכה לרוץ לשירותים של מירטל המייללת, לפחות היה סיכוי שהוא יפתח את התא שלה.

הוא פותח את דלת התא שבטיפשותי לא נעלתי ומתיישב לידי, "אני עד כדי כך חסר רגישות?" הוא שואל, "לא, זה לא רק אתה" אני עונה, "זה מסובך" אני מוסיפה.

		הפרק הבא