מציאות שחורה

היא רצה בכל כוחה, בוכה ומתייפחת. היא רצה הרחק הרחק אל לא נודע. כבר לא היה אכפת לה מכלום. לא היה אכפת לה שקוראים בשמה, לא היה אכפת לה שהיא ניראת זוועה, לא היה אכפת לה שהיא עוזבת את הכל ומשאירה את כולם מאחורה. פשוט לא היה אכפת לה. היא רק רצתה לברוח משם, הכי רחוק שהיא יכולה. עיניה צורבות מהדמעות ועל פניה שני שובלים רטובים של דמעות שזולגות מעיניה לזוויות פיה. היא אפילו לא שמה לב לטעמן המלוח של הדמעות בפיה. היא רצה עיוורת, לא מודעת למה שקורה סביבה. אדישה לעולם מסביבה. היא הרגישה את הייאוש והפחד מתגנבים לליבה ואוכלים אותה מבפנים. לפתע היא נעצרה. היא לא רצתה לעצור, היא רצתה לרוץ, רק לרוץ ולברוח, לברוח משם לשום מקום, אבל הרגליים שלה לא הקשיבו לה. הם התנגדו לה. והדמעות הפסיקו לזלוג מעיניה, משב רוח קריר נשב עלייה. היא היתה ביער. יער חשוך ומלא בלא נודע. היא לא יכלה להזיז אפילו אצבע. לצד הייאוש והפחד שהתגברו התגנבה לליבה לאיטה גם הפאניקה. "איליין" שמע מאחוריה קול קר ואכזרי "לאן את בורחת?" שאל באותו קול רק שהפעם הקול הגיע מלפנים. היא ניסתה להתרכז ולמצמץ בעיני כדי להעלים את שארית הדמעות שנותרו בעיני והקשו עליי לראות. "את הרי יודעת שלא תוכלי לברחו לשום מקום." אמר אותו קול, רק שהפעם היא כבר ראתה מעין מגיעה הקול. דמות שחורה עטופה בברדס שחור עמדה שתי צעדים לפניה "תחזרי לשם ותבצעי את המוטל עליייך" ציווה הקול באכזריות רבה. היא הסתובבה והחלה לרוץ בניגוד לרצונה בדרך ממנה באה. הפעם היא כן רצתה לעצור. היא לא רצתה לחזור לשם, היא לא רצתה לעשות את זה. היא נלחמה בכישוף שהוטל עלייה בניסיון לעצור, להפסיק לרוץ. אך ללא הועיל. היא המשיכה לרוץ, ובתוך שניות אחדות נגלה לענייה אותה טירה שממנה ברחה. אותה טירה שלא רצתה לראות יותר. היא נעצרה בגבול היער. "לכי לשם ותסיימי את שהתחלת" לחש לה הקול הקר ממש ליד האוזן. היא החלה להתקדם בצעד איטי לעבר הטירה, חוצה את המדשאות החשוכות. היא עברה על פני האגם השחור והחלה להתייאש. היא כבר לא ניסתה להלחם בכישוף. בלית ברירה היא שיתפה איתו פעולה. היא שכחה את שרצתה למנוע. היא שכחה מי היא. היא שכחה הכל. רק המשפט נשאר מהדהד בראשה 'תסיימי את שהתחלת'. היא כבר עמדה בחדר חשוך, ליד מיטה מסויימת. היא הרימה את שרביטה וכיוונה אותה לעבר המיטה. משהו זז מתחת לשמיכה, "איליין?" שאל קול מטושטש משינה. ללבה התגנב רגש מוכר, אך היא לא ידעה מהו. היא לא זכרה. היא היססה לרגע קט, אך מיד שכחה את היסוסייה. אור ירוק פרץ משרביטה והאיר את כל החדר. הדמות המטושטשת מתחת לשמיכה הפסיקה לזוז. היא חזרה אל היער. תחושת אדישות מילאה את ליבה. "כל הכבוד איליין" אמר לה הקול הקר "ביצעת את משימתך כנדרש." היא התחילה לחזור לעצמה אט אט. רגשות של אכזבה וכאב ממלאים את לבה אט אט. "אך כעת, אנו איננו זקוקים לשירותיך יותר." הפחד והאימה חדרו לליבה בעוצמה כה חזקה שהיא נפלה על ברכיה. הכישוף כבר לא פועל. "חלומות מתוקים" אמר הקול הקר באכזריות רבה. אור ירוק הציף את חלקת היער בה עמדה. היא נפלה דוממת. היא פשוט שכבה שם, דמות דוממת, לא זזה, מתה.