חיזיון או זיכרון?

הירח המלא זרח מלעה בשמיים השחורים, צעדי ריצה הידהדו ביער. ילדה קטנה בשמלה מרופטת בצבע טורקיז בהיר, עם דמעות ששטפו את כל פניה, רצה בכל כוחה בין העצים, נמלטת מהמקום הנורא ההוא בעודה מחזיקה בדובי בחוזקה 'רק אתה אל תעזוב אותי' חשבה 'בבקשה, רק לא אתה'. היא המשיכה לרוץ בין העצים והענפים ששרטו את רגליה וידיה עד שהגיעה לקרחת יער קטנה וירוקה, היא רצה עד אמצע קרחת היער ולפתע רגליה התנגדו לה, הם לא רצו לרוץ יותר, והיא קרסה מכובד משקלה. היא ישבה שם על ברכיה עוד זמן רב, מיבבת ובוכה, מבקשת שרק הדובי יישאר לצידה, שלא יעזוב אותה. עד שאיבדה את כוחותיה ונפלה על האדמה הלחה בעירפול חושים ובחוסר הכרה. 

כעבור 10 שנים.

השמש זרחה גבוה בשמיים וצעדים שקטים הדהדו בין העצים. נערה גבוה ויפה צעדה בין העצים, עוקבת אחרי חזיונותיה, ילדה קטנה שרצה ביער נמלטת ממקום כלשהו. הנערה הלכה בדיוק בכיוון שממנה רצה הילדה, היא כבר עברה את קרחת היער הקטנה. החזיונות מטרידים אותה כבר שנתיים, היא חייבת לדעת ממה ברחה אותה ילדה קטנה ומפוחדת. היא הלכה כך כחצי שעה כשפלתע נגלה לפניה כביש צר, מעבר לו עמד בית רעוע וישן שצבעו התקלף עם השנים. הנערה התקרבה לבית, בעוד במוחה צצים קטעי זיכרונות. אמא נותנת לבת שלה מתנה ליום ההולת, ילדים משחקים בבריכה מתנפחת קטנה, אבא מנדנד את הבת שלו בנדנדה שנקשרה לענף עץ עבה. במהרה קטעי הזיכרונות החלו להתארך ולהפוך מזויעים. שני אנשים צופים על הבית מהיער, ילדה קטנה יושבת על מיטה ומשחקת עם דובי, אמה נכנסת לחדרה, לוקחת אותה למרתף ואומרת "אני אבוא לקחת אותך מאוחר יותר, תשבי כאן בשקט ואל תצאי."

"זה משחק? ממי אני מתחבאה?" שאלה הילדה בתמימות, לא יודעת מה מתרחש.
"כן יקירתי, משחק. את מתחבאה... מאבא," השיבה בהיסוס אמה "הוא לא אמור למצוא אותך" חייכה אליה ברכות, אך בעייניה השתקפה האימה של העולם האמיתי.
הנערה נכנסה לתוך הבית, עולה בזהירות לקומה השנייה. שם ליד הדלת של חדר לא גדול, שככל הנראה התגוררה שם ילדה קטנה, הנערה נעצרה, נזכרת בעוד זיכרונות.
הילדה הקטנה הייתה שובבה, היא לא הקשיבה לאימה. היא חיכתה לשמוע את צעדיה עולים במדרגות, ויצא מהמרתף. היא עלתה בשקט במדרגות לכיוון חדרה, היא פתחה קצת את הדלת והציצה פנימה. לפניה נגלתה תמונה מוזרה ביותר, אביה שכב דומם על ריצפת החדר, איש זר עמד בפינה של החדר ואימה מתייפחת מעל אביה, מבקשת מהאיש הזר שירחם עליי ואומרת שבבית הזה אין שום ילדה קטנה. הילדה הקטנה קפאה עומדת וצופה בתמונה המוזרה הזאת. הדלת חרקה ואימה הסתכלה עליי, קמה במהירות ויוצאת מהחדר בריצה, נועלת אחרי את הדלת. היא משכה את בתה אחריה לכיוון המדרגות. לבסוף היא הגיעה לדלת הכניסה פתחה אותה ואמרה "רוצי ילדתי, רוצי! תברחי הכי רחוק שאת יכולה, תרוצי הכי מהר שאת יכולה!" הילדה הסתכלה על אמה לא מבינה, 'מה, זה עוד משחק?' חשבה כשלפתע הגיע האיש הזר מחדרה ותפש את אמה. "רוצי!" צרחה אמה בכאב ובלב שבור, הילדה הסתובבה והחלה לרוץ מהפחד שמא הוא יתפוס גם אותה כמו את אימה. היא עברה את הכביש לכיוון היער כששמעה צרחה מזוויעה מכיוון הבית. דמעות החלו לשטוף את פניה של הילדה, כשהבינה שלא תראה את הוריה שוב לעולם.
הנערה עמדה מול המראה מסתכלת על עצמה, חרדה על הזיכרון שצץ במוחה. לפתע היא ראתה בקצה עינה משהו מרובע שוכב על קצה המראה, אלבום תמונות. היא פתחה אותו. הינה הילדים בבריכה, הינה האמא עם המתנה והאבא שמנדנד את הילדה, התמונה יצא מטושטשת ולא ראו בבירור את הילדה. היא העבירה עמוד וקפאה למראה התמונה, זאת הייתה היא, עם אותה השימלה בצבע טורקיז עומדת בין אביה לאימה ומחזיקה את ידיהם.
הנערה שבה והסתכלה על עצמה בראי, זאת הייתה אותה ילדה רק גדולה יותר, בגרסה מבוגרת יותר. היא פתחה את האלבום בעמוד הראשון, הייתה שם ברכה כתובה בכתב יד, 'לאריאנה, שזכרונות ילדותך לא יעלמו לעולם. מאמא ואבא.' הנערה עמדה כך עוד מספר דקות, קוראת שוב ושוב את הברכה ונזכרת בכל ילדותה, בהוריה, בחבריה. היא סוף סוף נזכרה מי היא, מה שמה ומי היו הוריה הביוליגים.
היא נרדמה על מצעיה הורודים של המיטה שעמדה באמצע החדר הקטן מחבקת את אלבום התמונות המלא למחצה שיצרו בשבילה הוריה.