מכתבים מ-ר' ל- ה'

פרק 1: פרופסור לופין

"כל התאים מלאים." אמר הארי בחלפו על פני תאים עמוסי תלמידים. "זה נראה לי דיי ריק, יש פה רק מישהו אחד, ישן." אמרה הרמיוני והצביעה על האיש שראשו שעון על החלון. "הוא לא תלמיד." אמר רון.  "לא, והיות ואין מבוגרים ברכבת להוגוורטס, אז הוא חייב להיות מורה. ר.ג'.לופין כתוב על המזוודה שלו." אמרה הרמיוני. "מורה למה?" שאל רון. הרמיוני גלגלה את עיניה. "תפעיל קצת את הראש רונלד, איזה מורה תמיד חסר בהוגוורטס?" שאלה הרמיוני בלעג קל. "או, צודקת. מורה להתגוננות מפני כוחות האופל. אבל הוא לא נראה חזק מספיק בשביל המקצוע הזה." אמר רון. "ששש...! אתם תעירו אותו!" לחש הארי כשהפרופסור החדש הראה סימני חיים.  הרמיוני ורון השתתקו בבת אחת.

הרמיוני הביטה בגבר הצעיר יחסית שפסים אפורים עיטרו את שיערו החום. היא תהתה מה יכול להביא אדם לתשישות שכזו, או להאפרה טרם עת. "הרמיוני? הרמיוני? הרמיוני!" רון קרא. "ששש...! אתה רוצה להעיר אותו?" היא נזפה ברון. הוא רטן וחזר על דבריו. "בדיוק סיפרתי להארי על הנופש שהיה לנו, אחרי הזכייה בהגרלה של הנביא היומי. וגם ההורים שלי קנו לי שרביט חדש." הרמיוני הביטה בקופסא המאורכת בה נח שרביט חדש. "יופי, שמור עליו." אמרה הרמיוני בפיזור נפש. הארי גיחך ורון חבט בכתפו.

"תראו, תראו. פוצר וביסלי." נשמע קול חלקלק מפתח התא. "עוף מפה מאלפוי." אמר הארי בשעמום. הוא כבר היה רגיל להצקות החוזרות ונשנות של דרקו מאלפוי. "שמעתי שזכיתם בזהב הקיץ," מאלפוי התעלם מהארי, "אמא שלך בטח התעלפה מרוב הלם." קראב וגוייל צחקקו כמו חזירים. רון נעמד אך הארי מיהר לרסן אותו בעוד קראב וגוייל ניפחו את שריריהם. פרופסור לופין פלט נחרה קלה. "מי זה?" שאל מאלפוי. "מורה חדש." ענה הארי בחיוך ניצחון. אפילו מאלפוי לא היה טיפש עד כדי כך שיעורר מריבה מתחת לאפו של מורה. בהבעה מלגלגת הוא הסתובב ויצא מהתא כשהגורילות שלו בעקבותיו. הרמיוני סגרה אחריו את דלת התא. "יצור מבחיל שכזה." היא מלמלה. הארי צחקק ורון הצטרף לצחוקו. "מה?" היא שאלה בפליאה. הבנים רק נענעו בראשם לאות שזה לא חשוב.

הארי ורון שוחחו על קווידיץ' בעוד הרמיוני התחפרה בתוך אחד מספרי הלימוד כשלפתע הרכבת נעצרה בבת אחת וחושך שרר בכל התאים. נשמעו מספר חבטות ומלמולים שהעידו שמספר מזוודות נפלו מהמדפים בבלימה הפתאומית. "מה קורה פה?" שאל הארי. "אין לי מושג." ענה רון. "אני אלך לבדוק מה קורה." הציעה הרמיוני. היא נעמדה כשדלת התא נפתחה וחבטה עמומה נשמעה. "אח!". "הרמיוני?" נשמע קול מוכר. "ג'יני?" שאלה הרמיוני. "כן, אני באתי לרון." היא אמרה. "בואי שבי." הציעה הרמיוני. "מיאו!" נשמעה יללה. ג'יני התיישבה בטעות על קרוקשנקס החתול הג'ינג'י של הרמיוני. "זהירות!" רטנה הרמיוני. "שקט!" נשמע לפתע קול צרוד. תנועה נראתה מהפינה בה ישב פרופסור לופין ולאחר רגע נוסף הוצף התא באור להבות שהיו בידו. הרמיוני הרימה את מבטה אל פניו העייפות. לרגע אחד המבטים נפגשו וצמרמורת עדינה עברה במורד גבה. "שבי, אני אלך לבדוק עם הנהג מה בדיוק קורה." קולו היה רך אם כי עדיין צרוד במקצת. היא רק הנהנה והתיישבה במקומה.

פרופסור לופין הגיע אל דלת התא שנפתחה לפתע. דמות גבוהה רעולת פנים עמדה בפתח. קור פשט בכל התא. גופו של הארי החל לרעוד והוא התמוטט על הרצפה. "הארי!" צרחתה של הרמיוני נשמעה לו מרוחקת, עמומה. "אף אחד לא מסתיר פה את סיריוס בלק, לך!" צעק המורה. כשהדמות נותרה במקומה הוא שלף את שרביטו. "אקספטו פטרונום!" הוא צעק. דמות כסופה עלתה משרביטו והדמות רעולת הפנים הלכה משם. כעבור רגע האורות חזרו והרכבת המשיכה לנסוע. רון משך את הארי המיוזע חזרה אל מקומו.

"אתה בסדר הארי?" שאל פרופסור לופין. הרמיוני תהתה מאיפה הוא מכיר את הארי?. היא ניערה את ראשה. "כן, בסדר," מלמל הארי. "מה היה הדבר הזה?" שאל רון. "סוהרסן, אחד מהשומרים של אזקבאן, כלא הקוסמים." הסביר לופין. "הרגשתי כאילו לעולם לא אהיה שוב שמח, והכול היה כל כך קר." אמר רון. "כן, זה מה שעושים סוהרסנים, הם שואבים מאנשים את השמחה," הוא הסביר. "מה שמזכיר לי." הוא הוסיף בזמן שחיפש דבר מה בכיסו. הוא הוציא חפיסת שוקולד וחילק לכל הנוכחים. "תאכלו, אתם תרגישו הרבה יותר טוב." הוא אמר וניגש אל דלת התא. "זה לא רעיל." הוא הוסיף בחיוך כשהם הביטו בו. "אני אלך לשוחח עם הנהג." הוא אמר ויצא מהתא.

"מישהי מכן צרחה? אני מתכוון הרבה." שאל הארי בקול חלוש. "אני קראתי לך פעם אחת כשנפלת מהכיסא, אבל לא, לא צרחנו. היינו דיי בסוג של קיפאון." ענתה הרמיוני. "ואני מניח שלא התמוטטתם כמוני." אמר הארי במבוכה. "עזוב את זה, זה רק בגלל היצור המגעיל הזה." עודד אותו רון. הם החלו לאכול את השוקולד ולהפתעתם חשו חמימות נפלאה פושטת באיבריהם.

"הרמיוני? הרמיוני? הרמיוני!" קרא רון. "מה?!" היא צרחה בתגובה. היא הייתה שקועה במחשבה, וזה ממש הפתיע אותה, על האיש הזה, פרופסור לופין המסתורי. "אל תהרגי אותי, פרופסור לופין אמר שאנחנו מגיעים עוד כמה דקות, שכדאי שנחליף לתלבושת." אמר רון. פרופסור לופין? היא הביטה לפינה ליד החלון, שם הוא ישב בשקט ובחן אותה במבט זהיר. מתי הוא חזר לתא? היא תהתה בבלבול. "הרמיוני?" קולו של רון נשמע שוב, הפעם בחשש. "מה עכשיו רונלד?" היא שאלה בעיניים מצומצמות בזעף. "את לא הולכת להתלבש?" הוא שאל. "כן, בסדר. איפה ג'יני?" היא שאלה בבלבול. "היא הלכה לתא שלה ממזמן." אמר הארי. "אה." אמרה הרמיוני היא פנתה אל הדלת. "הרמיוני?" נשמע שוב קולו של רון. "מה?!" היא שאלה בכעס. "את לא לוקחת את התלבושת שלך?" שאל רון. היא הוציאה אוויר בכוח לקחה את התלבושת שלה וטרקה אחריה את הדלת. הזכוכית התנפצה. פרופסור לופין הניף את שרביטו והזכוכית תיקנה את עצמה ושבה למקומה.

ילדה מוזרה חשב לעצמו רמוס. "מה עובר עליה?" שאל רון. "אין לי מושג, היא נראית כאילו היא על סמים." אמר הארי. "על סמים?" שאל רון בבלבול. "חומרים ממכרים, באבקה או בכדורים. זה בדרך כלל מטרלל אנשים." הסביר הארי. הוא שכח שרון מגיע ממשפחה טהורת דם שלא מכירה את כל הדברים מעולם המוגלגים. פרופסור לופין חייך. הוא כל כך דומה לג'יימס, הוא חשב לעצמו. כעבור רגע נפתחה הדלת והרמיוני חזרה פנימה. היא נתנה ברון מבט מלוכלך. "נרגעת?" שאל הארי. רון הביט בו כאילו הוא משוגע שהוא פונה אליה ככה. להפתעתם היא חייכה אל הארי. היא לא יכלה לכעוס על הארי, הוא תמיד היה חבר טוב ולא נודניק כמו רון. והוא כמובן ידע את זה. "כן, נרגעתי, מיסטר פוטר." היא ענתה. הוא צחקק. הרמיוני התיישבה וקרוקשנקס התיישב על ברכיה בתנועה עצלה. היא חייכה וליטפה את פרוותו הצמרירית. רמוס המשיך להביט בה בסקרנות מבולבלת. היא נראתה לו אחרת משני הנערים, בגילם אבל בכל זאת לא ממש. הרכבת נעצרה.

"הגענו להוגוורטס." אמר פרופסור לופין וקולו נשמע מלא ציפייה.  

היי!

פאנפיק חדש, טרי לכבוד שבת :)

מקווה שתהנו,

שבת שלום!

		הפרק הבא