תהיות

פיטר פטיגרו הביט בשמי הלילה הגשומים מבעד לחלון.

זה היה לילה דומם,שונה מהלילות האחרים.הדממה הייתה כבדה ומעיקה,כאילו מישהו סגר אותו בשק שהכביד על נשמתו.

הוא הצמיד בבהלה את ידו אל ליבו,והלב פעם בעוז,נדפק בחזהו,כאילו מנסה לצרוח.פיטר שמע צרחה,הוא לא ידע אם היא באה ממנו או מבחוץ.

ברק גדול האיר את השמיים. פיטר הביט ולא ראה דבר,מלבד השתקפותו בחלון.

הוא חש לפתע את השנאה מפעפעת בעוקרייו,כרעל קטלני. ובפעם הראשונה בחייו,הוא לא שנא מישהו אחר,אלא את עצמו.

הוא ניסה להסיט את מבטו מהחלון,אבל לא הצליח.

נדמה היה שהשתקפותו הולכת ומרחיבה,מתנמכת,הופכת לתינוק שהוא היה.

כבר מההתחלה הוא היה תינוק מפונק ומרושע.הוא שנא את השמש,תמיד חיפש פינות חשוכות.הוריו תמכו בו ואף פעם לא שללו ממנו משהו שביקש.

מאוחר יותר,כילד בגן מוגלגי למרות שהיה טהור דם,הוא תמיד היה תחמן,תמיד רצה את הצעצועים לעצמו,אף פעם לא נתן,תמיד רק גזל.

בדיוק כמו שהיום הוא גוזל מהחבר הכי טוב שלו ואישתו את חייהם.

מאוחר יותר,כתלמיד בהוגוורטס,הוא כבר היה סתם אף-אחד שכזה,סתם אוויר.

והוא היה אף-אחד רק כי הוא לא עשה כלום בעצמו.תמיד נגרר אחרי ג'יימס וסיריוס,אף פעם לא חשב בעצמו על רעיון למתיחה בעצמו.

הוא תמיד נגרר אחרי החשוב ביותר,ואפילו לא בדק אם הוא טוב או רע.הוא היה צבוע,חנפן,לעולם לא היה אומר את האמת.כמו עכברוש.

וכך כשגדל,והיה איש בוגר,אך עדיין קטן ועלוב,הוא הצטרף לאוכלי המוות,אבל רק כי הם היו ה'גדולים' עבורו.

כן,הוא הייה כזה פצפון,שהוא שכח מי הוא יכול היה להיות אילו היה בוחר אחרת.

הוא היה כל כך פצפון,שהלך ונצמד לגדולים כאילו חשב שאם יהיה לידם ייעשה יותר 'גדול'.

אבל הוא טעה. הם גזלו את רגשותיו,ניפצו את ליבו.

אם היה חושב על כך,אולי הוא היה מבין שבעצם עשה את זה כי ידע שהוא בסך הכל עכברוש רשע,שהוא עשה את זה כדי לנסות לנקות את  את ליבו מכל רגשותיו שגרמו לו סבל.

וזה אכן הצליח- כמעט. רק רגש אחד נותר שם.

פחד.

פחד.טעמה של המילה היה מריר וסופי,ברגע שהגה אותה הרגיש צריבה עזה בליבו.כאילו כל שמץ האנושיות שעוד נותר בו נעלם.

וכשהבזק אור ירוק הבזיק, והמילים ''אבדה קדברה!'' פילחו את שמי  הלילה כהינף סכין מהיר וחד,פיטר מלמל ''עכברוש...''.

הוא סוף סוף הסתובב לאחור,ולא הביט עוד בחלון,אבל תהייה אחת ניקרה במוחו שוב ושוב.

בכמה עוד אנשים הוא ייבגוד?