מהלכים באפלה

פרק1: פרולוג

היא ישבה אל מול הראי. עיגולים כהים עיטרו את העור העדין סביב עיניים גדולות וחומות שבהו בחוסר תקווה אל הזכוכית הכסופה, כאילו מנסות לראות אל נשמתה. אך אולי זו בדיוק הבעיה.

היא נתנה לעיניה להביט בהשתקפות החדר שלה בראי. וילונות הקטיפה סביב מיטתה היו משוכים לאחור, חושפים את סדיני המשי הארגמניים והמצעים הירוקים מקומטים ולא מסודרים כאילו מישהו רק עזב את חיבוקם הנעים והנוח. כעת, לעת ערב, היא השאירה את וילונות הקטיפה הכבדים המכסים את חלונה, פתוחים. רוח עדינה וקרירה הגיחה מבעד לחלון הפתוח, גורמת ללהבה של הנר שלה לרקוד בשמחה. הנצנוץ האמיץ הראשון של כוכב הערב התחיל להציץ מבעד לעננים המתפזרים באופק. הירח הכסוף הענקי, נראה כמשחק מחבואים עם העננים כחולף במרוץ על פניהם. כמה הייתה רוצה לחוש עוד משהו כה קליל.

היא נאנחה בכבדות והחזירה את מבטה אל הראי. שיערה ארך, היא יכלה לחוש אותו משפשף את בסיס עמוד השדרה שלה כשהפנתה את ראשה. היא לעולם לא תוכל עוד לקבוע פגישה אצל מעצב שיער מוגלגי בזמן המתאים. זה בכל מקרה לא משנה, שום דבר לא משנה יותר. היא הרימה ידה באיטיות, כשהיא משרטטת את צורתה בעדינות. בעיניים עצומות, היא תיירה עם אצבעותיה על מצחה, על המדרון המעוקל של גבותיה, במורד אפה ועל לחייה החיוורות, עוצרת רק כדי להבריש את אצבעותיה על שפתיה הלוך ושוב. היא העבירה את לשונה על שורה של שיניים לבנות, קטנות ומושלמות, אין שם שום דבר, עדיין. בקלילות היא עקבה אחר קו גרונה מטה דרך המרכז, בזהירות כדי להימנע מצד ימין של צווארה. אך לא מספיק בזהירות. קצות אצבעותיה חלפו על  פניהם: הסימנים.

יפחת בכי חנוק נקרעה מגרונה. היא הידקה יד אחת על פיה בעוד השנייה מכסה את עיניה כאילו כדי להסתיר אותם מהמחזה בראי. דמעות דלפו מעיניה העצומות בחוזקה וגלשו במורד לחייה. כתפיה רעדו בעת שיבבה אחר יבבה ייסרו את גופה הרזה. "זה לא נכון! זה לא יכול לקרות לי!" המחשבות הסתחררו סביב ללא סוף במוחה העייף.

במאמץ של רצון טהור, היא משכה את כפות ידיה מפניה, מחתה בכעס את הדמעות מלחייה וזקפה את כתפיה בנחישות. כמה היא שונאת להרגיש כה חלשה וחסרת תועלת! באיטיות הרימה את מבטה והסכלה שוב בראי. מה שראתה לא היה מפחיד שוב כמו בפעם הראשונה שהביטה בראי. אחרי הכול זה היה בדיוק מה שראתה במשך השנה החולפת: כלום.

הרמיוני גריינג'ר התרוממה ממקומה ונכנסה אל חדר הרחצה שלה. היא שטפה את פניה במהירות במים קרים. עליה למהר עכשיו, מתחיל להחשיך. היא יכלה לחוש את תאבונה שלא יודע שובע מתעורר בה שוב. עליה לעזוב בקרוב לפני שתאבונה יהיה חזק מדי בשביל לשלוט בו. היא מיהרה אל החלון, הסיטה את הווילונות הצידה ופתחה את הזכוכית לרווחה אל אוויר הלילה. לפני שטיפסה אל אדן החלון היא העיפה מבט אחרון אל עצמה בראי, או לפחות היכן שדמותה צריכה להיות. היא לעולם לא התרגלה לחוסר היכולת ליצור השתקפות, חפצים נראים כאילו זזים מסביב בעצמם.

היא יכלה לחוש את שיניה החותכות אט אט מתארכות, הרעב גדל. היא טיפסה במהירות על אדן החלון, פרשה את ידיה לצדדים, וקפצה קדימה אל האוויר הפתוח. לא נשמע כל צליל של גוף הפוגע בקרקע, אך מספר שניות לאחר מכן, ניתן היה לראות, על רקע שמי הלילה, צללית  של עטלף חום במעופו.

		הפרק הבא