חיוך קטן....

"פרופסור נוויל! בית החולים על שם הקדוש מנגו מבקש שתבוא בדחיפות." נשמע קול צורמני במקצת מפתח דלתו של נוויל. הקול הדהד, מתנשא, יהיר; לא היה צורך במבט כדי לדעת מיהו התלמיד: סקורפיו מאלפוי, בנו של דראקו  מאלפוי. סקורפיו היה דומה לאביו בדיוק מושלם. היה לו את אותו מבט גאה, אותו שיער בלונדיני בהיר, כמעט לבן, ועל גלימתו התנוססה בגאווה סיכת מדריך ראשי, בדיוק כמו אביו. נוויל ידע שממש כמו מראהו, כך גם אופיו. הוא שנא את דראקו ואת ההצקות שלו. הוא נזכר במבט המתחנן על פרצופו של דראקו במלחמה הנוראית שבה חוסל וולדמורט. וולדמורט, לומר את השם הזה בלי חשש, בלי פחד, זכר לניצחון. נוויל זכר כל פרט מהמלחמה ההיא. כולם זכרו: הארי, רון, הרמיוני, ג'יני, לונה – כולם כמותו חולמים על המלחמה בכל לילה ומתעוררים בבהלה. הוא זוכר הכל. את הדם, את הגופות שנפלו במלחמה. האנשים, שרובם היו יקרים לו מאוד, ואת הלוויות שבאו אחר כך. הוא נזכר איך וולדמורט השתיק את כולם, ואיך הוא, נוויל, קם והתנגד. התנגד לכניעה, לשררה, לרשע. וכשאדון האופל הבעיר על ראשו את המצנפת –

"פרופסור?"

"כן, כן, אני בא, סקורפיו, תודה."

הקדוש מנגו. רק אתמול היה שם, יושב ליד אימו. היה ברור לו שהיא ניסתה לומר לו משהו, להעביר לו איזשהו מסר, אבל היא לא הצליחה. אולי, חשב, היא רוצה לספר לו על עברה, על התקופה שלפני המקרה עם בלאטריקס.  הוא נאנח, הניח את הספר "פטריות המעמקים הנסתרות" מידו וקם.

המסדרונות בקומה השלישית בקדוש מנגו היו לבנים ומבהיקים, ואחיות בעלות סינרים ירוקים-צהובים הסתובבו שם עסוקות. הן חייכו אליו כשעבר. הן כבר הכירו אותו. האחות הראשית ניגשה אליו. "אני מתנצלת שקראנו לך שוב" היא אמרה, "מצבה של אמך מאוד לא יציב." הוא הנהן והמשיך לעבר חדרה של אימו.

הוא דפק בעדינות בדלת, ומשנותר ללא מענה, פתח אותה בעצמו. הייתה שם רק מיטה אחת, מאז שאביו נפטר וגילדרוי הועבר לחדר פרטי. המיטה היתה מוקפת בהמון עטיפות  ריקות של "סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים". הוא נכנס בשקט והתקרב אל המיטה.

"אמא," הוא שאל ברוך, "את ערה?" היא לא ענתה לו. הוא התקרב עוד קצת, והתבונן בפניה: שיערה היה אפור, ועיניה הפקוחות היו אדומות, כאילו בכתה."את מזהה אותי, אמא? זה אני, נוויל." הוא פסע פסיעה אחת לפנים, כדי שתוכל לראות אותו טוב יותר. היא זיהתה אותו, וחייכה.

"נ-ו-ו-י-ל" היא אמרה בקושי. הדיבור עלה לה במאמץ רב.

"כן, אמא?" הוא התיישב לידה, וליבו אמר לו שהפעם היא תצליח לומר לו את מה שרצתה. הוא לא ידע איך, אבל הוא פשוט ידע את זה.

"אני רוצה לומר לך ש – " היא עצרה, והשתעלה; חזה עלה וירד, ולחייה היו סמוקות ממאמץ. "ש – " היא ניסתה שוב, היא היתה חייבת לומר לו את זה. היא ידעה שזה הסוף, והיא לא רצתה למות בלי לומר לו זאת.

"תנוחי אמא, זה מזיק לך, תנוחי."

"שום דבר כבר לא מזיק לי," היא נאנחה, "זה הסוף."

"על מה את מדברת, אמא? את תבריאי! זה ייקח רק עוד קצת זמן. הנה, קחי את הגלולה שהדוקטור רשם לך; היא תעזור לך."

היא דחתה בתנועה חלושה את הגלולה, "אתה יודע שזה לא מה שיעזור לי, נוויל," היא התנשפה בכבדות,  "אני רוצה ש – " היא הפסיקה, ודמעה התגלגלה על לחיה. "תנקום ב – "

-"בלאטריקס כבר מתה, אמא. מולי וויזלי, אמא של רון הרגה אותה. את בטח זוכרת, היא הייתה איתכם במסדר עוף ה – " הוא השתתק. טיפש שכמותי, אמר לעצמו, היא מספיק סובלת, אני לא צריך להזכיר לה את התקופה ההיא.

"מ- מתה?"

"כן, אמא" הוא אמר לה בעדינות. הוא אמר לה את זה כבר מיליון פעם, אבל היא פשוט שכחה בכל פעם מחדש.

הוא השתתק, ונאנח.

לפתע, העיניים המעורפלות הצטללו, הפנים המקומטות התיישרו, וחיוך קטן הופיע על שפתיה הדקות של אליס לונגבוטום. "בני, נוויל," היא לחשה, "אני – כל כך אוהבת אותך." דמעות הופיעו בעיניו, "ואני אותך, אמא." היא עצמה את עיניה, ונדמה היה שהיא נרדמה, אבל הוא ידע שהיא לא תפקח את עיניה שוב לעולם.

"אני אוהב אותך, אמא!" אמר נוויל כשהדמעות מטפטפות על לחייו, סנטרו ובגדיו. החיוך על שפתיה של אליס נותר תלוי. היה זה חיוך קטן אולי, אבל חיוך.