בכל מקום בו יש חשש תמיד יהיו נפגעים

                                                                                             בכל מקום בו יש חשש תמיד יהיו נפגעים

                                                                                                                                             ~o~o~

חושך, אפלה, דממה. שברים כהים הופיעו נגד עיניה, דרכם חדרו קרני אור חלושות אשר הלכו והתחזקו עם כל רגע שעבר.

היא הרגישה מוזר. הייתה זו הרגשה חלומית, נשכחת, שלא ניתן היה להבינה. קולות עמומים נשמעו מכל עבר: "את ידעת שזה יקרה. יכולת להיפגע!" אמר הקול המוכר והכואב, חוזר על מילותיו האחרונות כהד שלא ניתן להפסיקו בשום דרך, אף לא בדרך האור המסנוור המתחזק עם הזמן ולא דועך. היא פתחה את עינייה באחת, מוותרת לאור החזק ונותנת לו להציף אותה ולעוור אותה בהילתו. האור הפך להיות חלק ממנה. ואז, כשהיא הרגישה לבסוף באיזון הנוצר בינה לבין האור, הוא נעלם, ובמקומו הופיעו קווי מתאר של בית.

הבית בו היא חייתה עם משפחתה. היא עצמה את ענייה בחוזקה, מאמינה שזה חלום, מצפה שאם פתיחת העיניים היא תנחת חזרה בעולם המציאות, והבית בו היא חשקה זמן רב ייעלם.

אך ענייה שנפתחו סקרו את הסביבה ממנה פחדו להתעורר. האם ייתכן ?האם יכול להיות שכל הזוועה, הכאב והצרחות נעלמו? האם זוהי המציאות, המציאות הרחוקה, אשר ממנה נשאר רק שבר זיכרון?

היא ניסתה להתנער משאלותיה בעודה ממשיכה לצעוד הלאה אל הלא נודע בסביבה העתיקה, מתרגשת מכל פרח, עץ ואדמה, מתענגת על קולות השמחה ונזכרת בעבר. בעבר בו כה חפצה.

"אמא, אמא!" קרא קול מן העבר, קול שהתחזק מרגע לרגע, מתנגן על-גבי הרוח כנעימה משמחת שלזמנים הפכה לפואטה עצובה אשר המחשבה עליה תביא לעד רק כאב.

בעבר הדברים היו כה פשוטים. מסגרת חייה הייתה טובה, היה לה עבר, הווה ומה שנראה באותם זמנים גם עתיד וורוד. היה לה בית-ספר ובו תלמידים שקדניים, אשר מילותיה היו להם כמרגליות היקרות מפז. היה לה צוות נאמן של מורים שתמך בה בכל. אפילו השכונה הייתה לה כמו משפחה וכל האושר אשר היא קטפה מכל עבר התלכד לתמונה אחת, במשפחה שלה, בו ניחוחות של מטעמים נפלאים וריח שרוף של אחד המאפים של הילדים, שהצליחו תמיד לגרום לה להודות לאל שהם שלה.

היא הריחה את האוויר כנוצרת זיכרון, בתקווה לשמור ממנו כמה שיותר לעתיד, לאחסן לשעת צרה במקום מבטחים את החמימות אותה כה אהבה.

והיא אהבה. היא אהבה את בעלה, עבודתה ושתי בנותיה. היא אהבה את כולם במידה שווה, ותמיד הוסיפה עוד אנשים וזמנים לרשימת האהבה שבליבה, כי היא אהבה הכל ורצתה לגרום לכולם לשמוח. אם זה לעזור לאחד התלמידים להצטיין, או לארח קבלת פנים למורה חדש. היא עשתה הכול כדי לשמח אנשים ולגרום להם להתאחד ולאהוב. כי היא אהבה, תמיד, ובמיוחד ביום השנה המיוחד, בו היא ומשפחתה צעדו אל הים.

היו אלה הימים האהובים עליה ביותר. כל טיול היה הצלחה, ומצב הרוח לווה תמיד באהבה, תמיד, אפילו ביום שבו הכל התחיל.

היא ישבה, כהרגלה, על האדמה החולית והביטה למרחקים, אל האי "ספינלונגה"- המקום בו המצורעים נאלצו לחיות את שארית חייהם ,בשביל שבעלי הרווח יישארו נקיים, כשם שמימי הנהר הטהורים רחשו על כל גל שהגיע לחוף בהצלחה.

השמש עלתה מעלה- מעלה מעליה, מסנוורת אותה ברכות עדינה כשל ענן המוצב מעל כנסיית פעמונים, פעמונים נעימים המצלצלים לצלילי הרוח כברגעים אלו.

לפתע היא התעוררה באחת והביטה סביבה. מעולם לא בנו כנסייה קרוב לשפת ים המצורעים. כיצד ייתכן שישנם פעמונים מצלצלים באזור? היא הביטה סביבה במהירות, סוקרת את כל בני משפחתה, את בעלה הישן לצד חבילות האוכל הריקות שבספינתו, שזה עתה שבה מהאי המצורע, את נסיכותיה המשחקות בחדווה על החול, בורחות מזרמי המים, ואז נחו עינייה על ילד שנראה בגיל ילדיה, מביט בקנאה רבה בהנאה שלהן. הוא יצא מאחורי הסלע, רגליו עודן טבולות במימי הים, וטיפות מלוחות זולגות על פניו, משערו הרטוב לבגדיו ספוגי המים. הוא צעד לכיוונן באיטיות מהססת, מפר את דממת הגלים עם צעדיו. צלצול פעמונים נשמע בהליכתו. נתתי לעצמי להירגע לצלילה, וקפאתי במקומי כשהמנגינה הופרה ונשמעה קול ירייה. המים נצבעו באדום, והילד נפל על פניי המים ואיתו כובעו המצלצל, מצלצל את צלצולו האחרון .

הגלים כיסו את הנער, כמבטיחים לו הגנה תחת- חסותם מעתה ועד עולם במקום אליו יילך, שם יותירו את גופו לראווה לעולם, להראות מה קורה לאדם הבורח מהמקום לו הוא יועד.

כובע הפעמונים היה תחת ידו השמאלית, מוטבע בחזקה באדמת המים, וניתן היה לראשונה לראות את הסימן שעל זרועו, סימן שגזר עליו לחיות בספינלונגה. גורל אכזר במקום נורא, אשר אליו רק מגיעים, אך ממנו לא שבים לעולם.

מבטי עזב את הילד ועבר אל האי, ומשם אל התועבה, שמשקפת תלויה על חוט לצווארו, והוא מחייך על- כך שהצליח לפגוע בעוד אחד מהאומללים שהאמינו שהצליחו לברוח מהכלא. שמעתי קול ייפחה והרגשתי חמימות. היו אלו בנותיי שרעדו בחיקי, ודמעות יורדות מעיניהן המפוחדות מן הלה המוטל על האדמה.

"קדימה יקירותיי, הולכים!" שמעתי את בעלי, שהתעורר מן הקול, בשעה שהוא לקח אותן. "אליני, בואי. עלינו לעזוב." הוא אמר, אוחז בידי, מודע לכך שאנחנו הבאים בתור להיפגע אם לא נלך, אך אני השתחררתי מאחיזתו ורצתי אל המקום בו נחת הילד. פחדתי לקבור אותו, אך לא יכולתי להותיר אותו ללא ברכת פרידה, כי הרי מכל אדם צריך להיפרד, ולא משנה מי הוא. לחשתי מילות פרידה, ובעזרת אצבעותיי כתבתי על הקרקע את המשפט שאזכור לעד: 'במקום בו יש חשש תמיד יהיו נפגעים'. כמו פה, התועבה האמין כי הילד מזוהם ולכן רצח אותו. אילולא היה בטוח בכך שהילד טהור, אינו היה מביט בו כלל.

עזבתי בצער את המקום, מוחה דמעות אחרונות, ופניתי אל ביתי. בפתח הדלת עמד בעלי, שחיכה לי ואמר: "את ידעת שזה יקרה,יכולת להיפגע" הוא אמר לי בדאגה.

"אני יודעת." עניתי לו בכאב.

"אז למה נשארת שם? את יודעת שהם אינם עושים דין וחשבון! הם חסרי לב, השומרים הללו, כל מי שמתקרב אל אחד מן המצורעים נפגע. כבר סיפרת לך על תום, ולמה הוא לא חזר לטיפאני? " שאל בעלי, מוכיח את דבריו. שתקתי. "להזכירך, הוא מת, או יותר נכון נורה על- ידי אחד מהם רק כי היה במרחק קרוב מדי למצורע. זה יכול היה לקרות גם לך, או גרוע מכך- יכולת להידבק מן הנער!" הוסיף בחשש. עתה סקר אותי במבטו, בודק אם ישנם סימנים אשר קיומם אינו מסב אושר לאיש.

"אני מצטערת, אבל כולנו מכירים את מילות השמיים הקובעות שלכל אדם מגיעה קבורה הוגנת, לא משנה אם האדם חולה או בריא. אני לא קברתי אותו, אך הייתי חייבת לו את המעט באמירת מילות פרידה ושפיכת חול." אמרתי .

"תמיד אותה אלני, אוהבת את כולם וחייבת להיות אנושית. חבל שאנשי המעמד אינם כמוך." הוא אמר ונתן לי להיכנס לבית. ברגע בו כף רגלי נגעה על הסף הכל החשיך, והחשכה המרה החזירה אותי למקומי, המקום המבוצר באמצע ספינלונגה, אי המצורעים, בו תמיד ישנם נפגעים. בו הצער הוא הרוצח המר, ולא המחלה .

כי הרי אם אנשי המעמד היו פותחים את עיניהם, וודאי הם היו רואים שגם לנו- המצורעים מעבר לחומות מבצרם- ישנם חיים,ישנה תרבות וקהילה אשר איננה מפסיקה את מעשייה. יש כנסייה בה אנו מבקשים את בקשתנו, יש מרפאה ורופא אשר איננו מוותר עלינו, כמוהם, ומנסה למצוא פתרון למחלה חשוכת המרפא שלנו. הם היו רואים שהוא- בשונה מהם- אינו מבזה אותנו ואינו משפיל אותנו בגלל הגורל המר שתקף אותנו. הם היו שומעים את צחוקנו, אשר איננו מוותר על חירתנו. הם היו שומעים את הצרחות של האנשים המנסים לעבור את קו המים המסומן, ונופלים לאחור בלי לראות יותר אור יום. הם היו רואים את מעשיהם, מעשי השפל של הממונים עלינו, המנסים לגזול מאיתנו את חירותנו וטובחים בנו כמו בארנבים אשר מנסים לברוח לקרבת אימם, הרחק מן הזאב הדוגר על מאורתם .

קול הפעמונים קורא לי, ואני נזכרת שוב ביום בו ישבתי על החוף והרגשתי את הרוח, חופשייה ומאושרת, אוהבת את העולם. העולם שלא מגיעה לו שום אהבה, אלא רק קללה. משום שהוא דחה אותנו, כי מחלתנו חשוכת מרפא, וכל אשר מבריא ממנה נועד לביזיון, כי לא רק לחיים חדשים הוא מגיע, אלא גם עליו לענוד על ראשו כובע פעמונים, המזהיר בפני כל העולם על כך שהוא קרב אליו, כאילו היה נגיף מסוכן, שיש להשמיד. כאילו אינו אדם עוד, אלא יצור- יצור אשר איננו ראוי לכבוד. יצור שנועד לביזיון, כאילו היה חרק שיש למעוך וציפור שצריך לאכול בדברי השפלה, ולא לחלוק לו כבוד בשום מקום, אף לא בכנסייה, המקום בו כולם שווים בפני האל. הפעמונים שלה מהדהדים בכל מקום, גם באי המצורעים שמסביבו ים ושמיים כחולים, שדווקא מעליו תמיד חשוך. צל כבד נפל על האי, ואפילו הוא מתאחד עם אנשיו ומרגיש בצערם.

ואני- אני ממשיכה להביט למרחק, אל ביתי, בידיעה שהדברים לעולם לא ישובו לקדמותם, שלא אוכל יותר לטבול את אצבעותיי בחוף עם משפחתי. קול הפעמונים, שנשמע מלפני שנים, יישאר בליבי לעד. המחשבה על הדברים אותם כתבתי על הקרקע, יהיו המילים שיהדהדו לנצח במוחי, בראשי ובליבי: "כי במקום בו יש חשש, תמיד יהיו נפגעים". רגעי הזיכרונות הם הרגעים היחידים שמחזיקים אותנו בחיים, כי נגזר עלינו לחיות לעד במושבה מרוחקת, והכאב והסבל שסביבנו אינם דבר בשביל הסובבים אותנו, כי אנו- המצורעים- נועדנו למקום ממנו אין ניצולים, והדחייה היא הרוצח המקדים.

                                                                                                 ~o~o~

ייתכן שהכתוב איננו בדיוק קאנוני לגבי אלני, מהסיבה שמעולם אינני קראתי את הספר אלא רק שמעתי חלקים ממנו. משפטים ופסקאות מדפים שונים שהתאחדו לסיפור אחד, במקום אחד- באי ספינלונגה. אני זוכרת שכשהגעתי לאי אמרו לי: "פה היו אנשים חולים במחלה נוראה" פחדתי להיות במקום. פחדתי לגעת בקיר ולהרגיש את זוועות העב. אולם, עם כל רגע ועמוד שעברו, מצאתי את עצמי נוגעת במים ובעצים, ותוהה בליבי- האם זה מה שנועדנו להיות? האם אנחנו, אנשים מבשר ודם, נועדנו להתרחק איש מרעהו ולתת יחס עוין לאנשים השונים מאיתנו?

ואלני, זאת שביתה היה בעבר אוהב לכולם, והכול גילתה בביתה החדש- הבית של אי המצורעים- שאהבה לא תמיד תחזיר אהבה, ושלא משנה כמה תנסה- העבר לא יחזור על עצמו. ונגזר עליה לחיות בריחוק מבנותיה, ולפגוש את בעלה לעיתים-רחוקות, כשהביא אספקה ליושבי האי.

אני מקווה שיום בוא וכולנו נסתכל איש על רעהו ונלמד לאהוב את השונה ולתמוך בו, כי הרי לא תמיד המחלה היא הדבר הרוצח. האם לא קרה לכם פעם שהייתם חולים, וכולם התרחקו מכם ושמו אתכם בבידוד כדי שלא תדביקו אף אחד אחר, ואתם הרגשתם צביטה בליבכם? צביטה של כעס ועצב כאחד, על-כך שהאנשים בהם האמנתם הפנו לכם עורף, רק בגלל מחלתכם?

ככה הרגישו גם המצורעים, שהמציאות שהייתה בייתם התרחקה מהם, ולכדה אותם על אי שהיה להם כמו כלא, שהם יכלו להביט על המים אך לא לטבול בהם לעולם, כשילדיהם הבריאים נלקחו מהם למשפחות אומנות. כשילדים נאלצו לחיות את חייהם ללא הוריהם, ולחשוש כל חייהם מכך שהמחלה תעבור גם אליהם. כל זה גרם לאנשים על האי להרגיש געגועים- לביתם, לחמימות, לאהבה ולחוסר הדאגה והפחד. כשהמוות מקיף אותם בכל מקום באי, הם נאלצים להסתכל לחיים בעיניים, ולחפש סיבות למה לקרוא למקום בו הם חיים בית.

אני מקווה שמצב כזה לעולם לא ישוב אל עצמו, והאי לא ישבה שוב אנשים שלא יזכו לחירות.

קריאה נעימה וחג שמח,

וזכרו- בכל מקום בו יש חשש, תמיד יהיו נפגעים.

לכן השאירו את הספקות מאחור והתחילו לחיות בשמחה ואושר לפני שיהיה מאוחר מדי:)