זה לא קל להיות סקיב

היי, חברים.שמי אנדרו אנסלם.אני בן 14.תשמעו, חברים, זה ממש לא קל להיות סקיב.כול האחים הגדולים שלי (אחד בן 23, אחד בן 25 ואחד בן 29) כבר קוסמים מלידה. נרשמו להוגורטס, התמיינו (כולם) לרייבנקלו ונהייו מהמצליחים בתחום הקוסמים - ואני נתקעתי כסקיב. אבל יש יתרון בלהיות סקיב - אתה לא הולך לבית ספר מוגלגי וגם לא לבית הספר לקוסמים, ככה שבעצם, אתה בקושי לומד משהו.כולם אבל מחשיבים אותך כבחור ללא עתיד, ואתה תמיד תישאר תקוע בארוחת החג עם סבא יוחגי שמנסה לנחם אותך בעוגיות הספוג המוגלגיות של סבתא.אבל מאז אותו יום, אותו יום גורלי, החיים שלי השתנו. בארוחת הבוקר, אמי אפילו לא נישקה אותי בלחי לשלום ומיד יצאה לעבודה, ונשארתי לבד לגמריי, בשולחן העץ, מתוסכל מהחיים שיצאו לי, וחשבתי מחשבות כמו: למה אני לא קוסם כמו כולם? למה אני תמיד השונה? מישהו מוכן להסביר לי לעזאזל למה?ואז נכנס ינשוף חום ועבה עם מכתב להווגורטס (שזיהיתי מיד, תאמינו לי, אחרי ניסיון של שלושה מכתבים של אחים שלי, אני כבר מנוסה בזה, טוב, שתי מכתבים למען האמת, אבל מה זה משנה?) ונחת בפרעות על השולחן. ליטפתי אותו ברכות והינשוף נראה פחות פרוע ויותר נחמד, וניקר אותי בחלישות על היד, ואני לקחתי את המכתב שלו מהיד. הוא היה בשבילי. אני הייתי בשוק. זהיתי בבירור את הכתב הירקרק, ובכול זאת, הרגשתי כאילו מישהו עובד עליי.

לכבוד אנדרו,המתוסכל מסלון בית הקוסמים המכובד אנסלם,אשר נמצא בשכונת המוגלגים הקדם 21 פינת הרחוב ג'בוטינסקי,

מבית הספר הווגרטוס לכישוף ולקוסמות.

מיד הוצפתי בשמחה, ואז נכנסו עוד חמישה ינשופים עם אותו מכתב.

"זה בסדר." אמרתי. "אף-אחד לא ניסה לעצור אותי מלקרוא את המכתב."אבל הינשופים לא הרפו, הם כנראה לא מבינים עברית. ואז נכנסו עוד חמישה-עשר ינשופים מהחלון, כולם בצבעים שונים והתחילו לנקר ולהרוס את כול הבית, והתחלתי לקחת אחד אחד מהם את המכתבים כדי שירגעו, אבל במידיות נכנסו עוד 20 ינשופים שוני-צבע מהדלת הקדמית של הבית, החלונות בסלון. הבית התחיל ממש להיהרס. מלא נוצות של ינשופים הועפו לכול הבית, ואני ניסיתי לתפוס כמה שיותר מכתבים מינשופים ולסגור כמה שיותר חלונות. הסלון הירקרק של אמא לצד פינת האוכל קרס לחלוטין מניקורים, המטבח הוצף במים שדלקו מהכיור, הפסלים היפייפים של אבא מחו"ל בשולחן העץ בסלון נקרסו, נשברו ונהרסו למחצה מניקורים.

"לא! קיבלתי כבר את המכתב! אל תעשו את זה! בבקשה! אמא שלי תהרוג אותי! בבקשה!!" צרחתי, אבל זה לא נראה שאף-אחד מהינשופים מבין מילה ממה שאני אומר, מה שהוכיח את הטענה שלי שהם לא מבינים עיברית. לפני שהספקתי לעצור חצי מהינשופים שנכנסו לבית בלקיחת מכתבים, נכנסו עוד לפחות חמישים ינשופים מהחלונות האחרים בבית היישר אליי. כול הפנים שלי התמלאו בנוצות, החולצה שלי כמעט נקרעה לגמריי, והבית כמעט נהרס כולו, אבל - זה עוד לא נגמר, כי המשיכו לזרום ינשופים מהחלונות הלא סגורים בכול הבית, והסלון הירקרק היפה של אמא נהרס כמעט לגמריי, ואני הייתי עמוס בשבעה ינשופים שונים שמנסים לנקר אותי. ואז אבא שלי נכנס הביתה.

"מה הולך כאן בשם מרלין!?"

		הפרק הבא