Emo(אמו)

השעה הייתה בערך שמונה בערב, התאומים נכנסו לחדר, אף על פי שהם כבר חודש במוסד הם עדיין לא כל כך התרגלו למקום, כולם שם היו גדולים מהם בשלוש שנים לפחות.

והם, הם רק זוג אחים, שאחד מהם בכלל חירש, בני שמונה שנותרו יתומים.

הדבר שהכי היה קשה להם להתרגל אליו במוסד הייתה העובדה שהוא היה בעיר שמופגזת לרוב על ידי טילים.

אף אחד מחמשת המתבגרים שהיו במוסד לא ממש התייחס אליהם.

כולם התייחסו אליהם כאילו היו ילדים קטנים, עם הראש שלהם הגדול קצת מידי לגופם הדקיק, שיערם הבלונדיני ועיניהם בצבע תכלת שמיים.

כשהם נכנסו לחדר, הם לא שיערו מה יקרה שנייה לאחר מכן.

הם ישבו כל אחד על מיטתו, מדברים בשפת הסימנים על האוכל האיום שמגישים להם במוסד הזה, שהם נשלחו אליו מכפייה.והעלו בינם לבין עצמם דיון בנושא החשוב:"כמה לבן אפשר לאכול בלי להקיא?".

הם דיברו עוד קצת, לאט החלו להירדם.כי לא היה משהו אחר לעשות...

התאום שלא היה חירש העיף מבט בחלון המשקיף אל החצר והנוף החולי ומלא אבנים של העיר שבילים שבה נמצא המוסד בגודל טלוויזיית LCD אופקית שהייתה על הקיר שמולו.הוא היה פתוח, אבל לא היה לו אכפת.

בעצם, אם הוא לא יסגור את החלון שושנית , מנהלת המוסד הקשוחה תמצא לו "עונש מתאים", הוא ראה מה היא עשתה לילד ההוא, תום, והוא ממש לא רצה לבלות שעה בחדר חשוך, קטן ומעופש כמו חדר השימורים.

הוא ניגש לסגור את החלון, אבל לפני שהוא הספיק לקום מהמיטה, ילדה כלשהי זינקה מהחלון אל החדר.הוא נרתע.הילדה לא נראתה כמו מישהי הגונה במיוחד, גם יחסית למישהי שקפצה מהחלון.היא הייתה לבושה במעין טישרט שחורה, שעליה נראתה כמו שמלת מיני, ומתחתיהם לבשה מכנסי שלושה רבעים.

היא הייתה יחפה,ורגליה היו מכוסות בחול ועפר, כמתאים למי שהלך יחף בעיר שבילים.כאשר נכנסה חיפשה משהו עם עיניה. כאשר ראתה שישנם בני אדם בבניין השומם למראה,הסתכלה לעבר התאום הלא חירש ואמרה,עד כמה שזה אפשרי לילדה בת שמונה,נחרצות:"אני צריכה להישאר כאן, לשבוע, שבעה ימים וזהו"

היא הסתכלה בעיניה החומות כשוקולד מריר בעיניו כדי לקבל אישור מוחשי.

"או…אוקי" אמר בגמגום.

היא הלכה לפינה אחת בחדר וישבה כשברכיה מקופלות אל סנטרה,עצמה עיניה ונרדמה.

הילד הסתכל עליה, מחליט אם היא מתה או לא,ולבסוף החליט שיבדוק זאת מחר בבוקר, לאחר שישן.

		הפרק הבא