Kiss The Girl

נורא אהבתי את הפאנפיק אז... הנה הוא שוב!

שם הפיקצר: Kiss The Girl
שם הכותבת: רייצ'ל.
דירוג: PG תמים.
בטא: נגה המקסימה D:
שיפ: סוורוס\לילי חד צדדי (?), ג'יימס\לילי חד צדדי
לשמיעת השיר לחץ כאן

אני יודעת שלהגיב עוד פעם זה מבאס אבל אני נורא אשמח לראות את התגובות שנאבדו. אחד, אם לא הפיקצר האהוב ביותר עליי (:

There, you see her
Sitting there across the way
She don’t got a lot to say
But there’s something about her


אחד הדברים הכי מדכאים בלהיות חצוי-דם ובן אחת-עשרה היה שאי אפשר היה לעשות קסמים מבלי לבקש מההורים לעשות זאת עבורך; ובהתחשב בכך שאיילין הייתה לוקחת זאת בתור עלבון, וטוביאס היה מתחיל לגדף לכל עבר, זאת בכלל לא הייתה אופציה. סוורוס סנייפ פשוט היה חייב לסבול את הצעקות בשקט, ולקוות שאולי הפעם הן יסתיימו בצורה יותר טובה מאשר בדרך כלל. 
הוא כבר ממזמן וויתר על הניסיון להפריד ביניהם, להרים את ידיו ולהגן בגופו הרעוע על אמו. הוא כבר ממזמן וויתר על התקווה הקטנה ששכנה בעומקי ליבו- תקווה שאם יישאר שם, אם יהיה גלוי, אולי הם יפסיקו. אולי הם לא יירצו לעשות זאת מולו. והוא כבר מזמן וויתר על הרעיון המופרך שיום אחד הם פשוט ישלימו והכל יהיה בסדר, כמו בשאר המשפחות.
סוורוס טרק את דלת חדרו, לא יכול למנוע מהמחשבה שאם יקים רעש אביו יסתום את הפה לחלוף במחשבותיו. גם לצעדים הרמים שהשמיע עד שהגיע למיטה הייתה את אותה המטרה, למרות שאף אחד מניסיונותיו לא נחלו הצלחה כלשהי הנראית לעין. או לאוזן, במקרה הזה. 
"את לא תגידי לי מה לעשות, את"!
קולו העמוק של טוביאס הדהד ברחבי הבית. סוורוס דחף את אצבעותיו בגסות לאוזניו והתפלל שזה יימנע מהקול לחדור לתוכן.
הוא לא הבין, למרות כל הפעמים בהן התיימרה איילין להסביר לו, למה הם לא נוטשים את טוביאס מאחור ובורחים למקום אחר. כל מקום אחר, רק שיהיה בטוח יותר מהמקום הזה. נעים יותר ממנו. 
הוא שנא בכל ליבו את הבית המזורגג הזה, שהזיכרונות הכי גרועים שלו התרחשו בו. הוא שנא את המטבח הקטן, את הסלון האפלולי, את החדר המכוער ואת הדלת הארורה שלא הצליחה להשתיק את הקולות.
הוא תהה למה אמא לא מקללת אותו, למה היא לא מענישה אותו אחרי כל הפעמים בהן הוא העניש אותה, ואיך היא לא מתפתה – כמוהו – להראות לו מהו סבל אמיתי. כי אבא שלו היה רגיל שהכל מתנהל ותמיד יתנהל לפי איך שהוא רוצה, ומי שרק יעז להתווכח צריך ללמוד מהו מקומו. 
אבל להם... להם היה נשק, משהו שלו אף פעם לא יהיה, וזו כנראה הסיבה שהוא היה מתנהג בכזאת רשעות כשהיו מזכירים את זה לידו. כלי בו טוביאס סנייפ הגדול לא יכול היה להשתמש ולעולם לא יוכל היה בידיהם של אשתו הפתטית ושל בנו העלוב עוד-יותר. זו כנראה גם הייתה הסיבה שהוא תמיד דאג להציג את המצב בפני אחרים כשם שהוא -הוא זה שאחראי לכל העניינים בבית, מהסיבה הפשוטה שהוא יודע שזה לא נכון אבל הם לא. לפעמים סוורוס פשוט רצה... פשוט רצה לעשות עם זה משהו, במקום לשבת בחיבוק ידיים בעוד אימו סופגת את כל חמת זעמו התמידית של אביו, מבלי שאפילו תתנגד. ולמרות זאת סוורוס ידע שזה טוב, שאמו יכולה לרסן את עצמה ככה, כי אחרת כבר מזמן הייתה נכנסת לאזקבאן וסוורוס היה נאלץ לחיות את חייו האומללים רק עם אביו... וכל דבר אחר היה עדיף על כך.
"למה את חושבת ש – תשתקי! את לא תתפרצי כשאני מדבר!" 
צעקה וקול עמום של משהו נשבר נשמעו, והאצבעות של סוורוס התחפרו עמוק עוד יותר באוזניו, עד שיכול היה לדמיין את עצמו נוגע באיברים בתוך ראשו. הוא לא יכול היה לסבול את זה יותר. הוא לא יכול היה לשבת שם ולהקשיב. אם הוא לא יכול היה לעזור, לא הייתה לו שום כוונה להתרווח וליהנות מההצגה. 
בצעדים נחושים, סוורוס התקדם אל עבר החלון היחיד שבחדרו, פתח אותו ובמהירות טיפס החוצה וסגר אותו מאחוריו. באנחה שקטה של הקלה, הוא גישש את דרכו אל האדמה.
היום היה חמים יחסית לחודש יוני. סוורוס דחף את ידיו לכיסי מכנסיו והחל ללכת- לא משנה לאן, רק רחוק משם. הוא היה חייב להתרחק.
תוך זמן קצר הוא מצא את עצמו עומד במגרש משחקים. הוא הביט סביבו, מוטרד מהעובדה שהוא גר בבית הזה כבר מספיק זמן בשביל לדעת איפה יש מגרש משחקים ולמה, ובאותו הזמן מופתע לגלות שהמגרש לא ריק. בצידו המרוחק ישבה ילדה בגילו למרגלות מתקן הנדנדות. 
הוא היסס ואז לקח צעד אחד לעברה. לא נראה שהיא שמה לב אליו, ובהתחשב במרחק שנותר ביניהם, זה בכלל לא היה מפתיע. סוורוס אזר מעט אומץ והתקדם עוד כמה צעדים.
הילדה, כך הבחין, הייתה בעלת שיער ג'ינג'י כהה במיוחד, שתחת השמש הבריק ונראה כאילו הוא עולה בלהבות. היא עשתה משהו, כי הידיים שלה נעו ללא הרף, אבל סוורוס לא ראה מה. הוא התקדם עוד.
מחברת, הוא חשב לעצמו. היא כותבת במחברת. וכך כנראה היה, כי כשהתקרב עוד קצת ראה משהו דומם שוכב על ברכיה שהיא המשיכה לבדוק ולקשקש עליו. 
לא לקח לו הרבה זמן לנטוש את עניינו במחברת ולחזור לבהות בפניה. למרות גילה הצעיר היה ניתן להבחין ביופי בו ניחנה; הדרך בה עיניה הצטמצמו על מנת לקרוא במחברת... הדרך בה נשכה את לשונה בניסיון לחשוב... סוורוס הבחין ששיערה כלל לא נראה כעולה בלהבות, אלא כאילו היה הלהבות עצמן...

And you don’t know why
But you’re dying to try
You wanna kiss the girl


"הכל אמיתי, נכון? זאת לא מתיחה. פטוניה אומרת שאתה שקרן. פטוניה אומרת שאין שום הוגוורטס. אבל יש, נכון?" לילי שאלה, נשמעת כמעט אובדת עצות.
"זה אמיתי בשבילנו," הבטיח סוורוס. "לא בשבילה. אבל אנחנו נקבל את המכתב, את ואני. "
"באמת?" לחשה לילי, ועיניה הירוקות נצצו באפלוליות של צל העצים.
"בהחלט," אמר סוורוס בביטחון והביט עמוק יותר אל תוך עיניה, גומע אותן אליו. לילי שתקה לרגע, נותנת למילים לחלחל ולהישמר במחשבותיה, לפני שהיא לחשה, "ובאמת יביא אותו ינשוף?"
"ככה זה בדרך כלל," השיב סוורוס. "אבל את בת-מוגלגים, אז מישהו מבית הספר יצטרך לבוא ולהסביר הכל להורים שלך."
"זה משנה שאני בת מוגלגים?"
סוורוס היסס לרגע לפני שענה. עיניו השחורות והנלהבות דעכו תחת האור היוקד של האזמרגד, ומשהו קשה כאילו נחת בבטנו בבת אחת. הוא בלע את רוקו, מבטו לא ניתק ולו לשנייה מזה שלה.
"לא," הוא ענה באיטיות. "זה לא משנה בכלל."

Yes, you want her
Look at her, you know you do
It’s possible she wants you too
There’s one way to ask her


השמש עשתה את דרכה מערבה כאשר סוורוס שב והתחמק מביתו. יכול להיות שההתחמקות הייתה מיותרת, כי הוריו היו בעיצומו של ריב חדש שהתלקח ביניהם, אבל לסוורוס כבר לא היה אכפת. לא היה אכפת לו משום דבר באותו הרגע, חוץ מהעובדה שבעוד כמה רגעים הוא ייראה אותה שוב. 
בבית הספר היו בעיות; הוא התמיין לסלית'רין והיא התמיינה לגריפינדור, ולראות שני אנשים מהבתים האלו יחד היה דבר כל כך משונה שזה לרוב היה גורר הקנטות מצד התלמידים האחרים. ללילי לא היה אכפת, אבל סוורוס סבל, גם אם הוא לא אמר לה את זה בקול כי חשש שהיא תיפגע מדבריו. 
הוגוורטס הייתה אמורה להיות מקום בטוח, מקום מפלט, מקום להסתתר בו- אבל גם שם אנשים שנאו אותו. אבל בכל זאת הייתה לו לילי, ואם לילי הסתדרה – אז גם הוא יכול היה להסתדר.
הדממה ששררה סביבו גרמה גם לו להשתדל להיות כמה שיותר בשקט. על קצות אצבעותיו הוא התקדם למגרש המשחקים, וצחק חרישית לעצמו כשראה אותה, במן תחושת דה- ז'ה- וו נעימה, יושבת למרגלות המתקן. 
"בו."
לילי קפצה לרגליה ברגע ששמעה את הרחש ושלפה את שרביטה במגננה. סוורוס, עדיין מחייך – חיוך שהיה שארית מצחוקו החלש – הרים את ידיו באוויר בכניעה. 
"הו, זה אתה, סוו," נאנחה לילי בהקלה והנמיכה את שרביטה. לרגע חלף בעיניה ניצוץ אפל. "לעולם אל תעשה לי את זה שוב."
סוורוס, שהתאמץ מאוד להישאר בדמותו האדישה, נתן לחיוך לדעוך באיטיות והנהן נמרצות. "מצטער. סתם צחקתי... "
לילי נדה בראשה ופתאום סוורוס חשש שמא הרגיז אותה. ואז עלה על שפתיה החיוך שכה אהב והיא דחסה את השרביט בחזרה לשרוולה. 
"תפסיק להיות טיפש ובוא כבר," היא אמרה והושיטה את ידה אליו. סוורוס הסמיק, כמו בכל פעם בה נוצר - או עומד להיווצר - מגע פיזי בינו לבינה, והושיט את ידו גם כן, אך במן אגביות שכזאת, כדי לא להסגיר את רגשותיו. לילי תפסה אותה ומשכה אותו אליה, ואולי בגלל שהיא משכה חזק מדי או אולי כי סוורוס בכלל לא ניסה להתנגד, הוא מצא את עצמו עומד כמעט עליה, וידה האוחזת בשלו נמחצה ביניהם. 
לילי נעצה את מבטה בעיניו בהתנצלות, אך היה שם עוד משהו שסוורוס בכלל לא הבין. היא רצתה להגיד משהו, כנראה, כי פיה נפתח, אבל שום קול לא יצא ממנו. הוא בהה בה במבוכה, והיא, אחרי מעט זמן שנדמה כנצח, צעדה אחורנית ואפשרה לו לחזור לנשום כראוי (מתי בדיוק עצר את נשימתו?). על שפתיה ריצד חיוך קטן כשהיא הרימה את מבטה אל הכוכבים, ואורה המסתורי של הלבנה כאילו ריחף סביבה בעודה עושה זאת. 
"קדימה סוו," אמרה לילי, ועיניה התמקדו בעיניו הבוחנות. "אנחנו עוד נפספס את זה."
שניהם החלו להתקדם לעבר החורשה הקרובה, וסוורוס עקב אחריה ומעד כמעט בכל פעם שנקרה בדרכו משהו שאפשר היה למעוד עליו. 
היד של לילי עדיין אחזה בשלו.

It don’t take a word, not a single word
Go on and kiss the girl


"את מוכנה להגיד לי לאן אנחנו הולכים?" סוורוס שאל בכעס קל. הרגל שלו נתקלה באבן והוא קילל חרישית. להיות עיוור בהחלט לא הייתה המשאלה שהביע ביום הולדתו, אם כי זה היה קרוב מספיק. "לילי!"
לילי לא השיבה, ולולא הייתה דוחפת אותו קדימה, הוא היה יכול להאמין שהוא לגמרי לבדו. השקט סביבם היה כמעט מוחלט, מלבד רחש השלג הנמעך תחת רגליו המגושמות של סוורוס. לבסוף נשמעה אנחתה של לילי, והוא הרגיש את ידיה מסירות את כיסוי-העיניים מפניו. סוורוס נאנח גם הוא ושפשף את עיניו, ואז פקח אותן וראה את מה שלילי כה התרגשה לחשוף.
"הכנתי אותה לבד." לילי חייכה בגאווה והובילה את סוורוס לארוחה שנחה על מפה שפרסה על השלג הקפוא. כנראה היה בה משהו קסום, כי היא לא שקעה או נרטבה בכלל. 
"גם את המתנה, אבל את זה נשמור לאחר כך," היא צחקה ברכות והתיישבה.
סוורוס, עדיין בעיניים פעורות, התיישב. 
"לכבוד מה כל זה?" הוא שאל בפה יבש.
הצחוק שלה אפילו התגבר. "לכבוד מה? לכבוד יום ההולדת שלך, דביל." לילי הנדה בראשה בחיוך והגישה לו לחמנייה טרייה. "קדימה, תאכל. אני יודעת שאתה גווע."
"את לא מנסה להרעיל אותי, נכון?" סוורוס שאל בעיניים מצומצמות. לילי צחקה עוד יותר. "נו באמת, סוו."
אבל רק בשביל הצחוק שלה היה שווה להישמע טיפש. הוא לקח ממנה את האוכל ולעס אותו בתאווה. לילי הסתכלה עליו לרגע, כאילו בהתנצלות, ואז לקחה גם לעצמה לחמנייה. סוורוס שם לב שהיא אפילו יותר נמרצת מהרגיל. היא סיימה את האוכל שלה בתוך מספר דקות, וידיה תופפו בעצבנות על ברכיה בזמן שהמתינה שיסיים גם הוא.
הוא הניח את קנקן הלימונדה. "הנה, סיימתי."
לילי פלטה צחוק קצר ונדה בראשה. "מצטערת... אני פשוט רוצה כבר להביא לך את המתנה שלך!" היא קראה בחיוך ורק אז סוורוס הבחין בחבילה העטופה לצידה.
סוורוס לגם מכוסו והניח גם אותה לצד הקנקן. "טוב, אני מוכן." הוא חייך.
נראה שלילי בכלל לא הייתה צריכה דרבון כלשהו; היא אחזה במתנה והגישה לו אותה במהירות הבזק. היא גיחכה במבוכה. "נו, תפתח."
היא לא הייתה צריכה לבקש פעם נוספת. סוורוס קרע את העטיפה ומשך את המתנה מתוך הקופסא- סוודר סרוג בגווני ירוק שנשא את האות הראשונה בשמו ואת האות הראשונה בשמה. 
הוא הרים את מבטו אליה בשאלה. החיוך שלה עדיין לא עזב את שפתיה. "כדי שאני אהיה איתך, גם אם אני לא באמת שם."
אז סוורוס חייך גם הוא. היא לא רוצה שהוא ירגיש לבד. היא רוצה שהוא ירגיש שהיא תמיד איתו. זה חייב לומר משהו עליה, נכון?
לא, אל תהיה אוויל. למה שהיא תרגיש משהו כלפייך? אתה כל-כך עלוב. אתה בכלל לא ראוי לאהבתה. 
"נו סוו." קולה הוא זה שהחזיר אותו למציאות. "לא מגיעה לי תודה?"
היא חצתה את המפה שהשתרעה ביניהם והתיישבה לצידו. סוורוס הניח את הסוודר לאט על ברכיו, עיניו טובעות בשלה, והושיט את ידיו. לילי צחקה וכרכה את זרועותיה סביבו, ולחצה עליו בחוזקה. "יום הולדת שמח, סוו."
הוא היסס לרגע, ואז חיבק אותה בחזרה. היא עדיין צחקה באוזנו, והצליל של קולה המוכר מתנגן באוזניו היה הדבר היחיד שהוא רצה לקבל ביום הולדתו. 

My oh my
Looks like the boy to shy
Ain’t gonna kiss the girl
Ain’t that sad
It’s such a shame, to bad
You’re gonna miss the girl


לילי נשענה מעט אחורנית כך שיכולה הייתה להביט בעיניו. הוא בלע את רוקו בשקט, ואז כחכך בגרונו כדי להשיב את קולו האבוד. על פניה עוד היה זכר לחיוך כשהיא הטתה את ראשה הצידה.
"תודה."

Go on and kiss the girl
Kiss the girl


סוורוס התיישב על הכיסא ועיניו התמקדו בדמותה הישנה על גבי הרים של שיעורי-בית. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה אותה נרדמת בספרייה, ועד כמה שהוא ידע, זאת הייתה הפעם הראשונה בכלל. 
הוא תפס ספר שעמד ליפול מהשולחן והניח אותו לצידו, עיניו לא נוטשות אותה. היא נראתה כל-כך שלווה... לילי תמיד נראתה שלווה. אבל בשנתה, היה משהו קסום באופן בו היא... נשמה. למעלה, למטה, ועוד פעם למעלה. סוורוס היה בטוח שהוא לא נראה כך כשהוא ישן.
הוא תהה האם כדאי לו להעיר אותה. אולי היא תכעס. אולי היא תודה לו. אולי היא בכלל תסמיק ותמהר לחדר המועדון שלה מבלי אפילו להגיד שלום. לבסוף הוא החליט פשוט להתרווח במקומו ולהמתין עד שהיא תתעורר בעצמה.
בכל מקרה הוא יכול לבהות בה לנצח.

Now’s your moment
Floating in a blue lagoon
Boy, you better do it soon
No time will be better
She don’t say a word
And she won’t say a word until you kiss the girl


"סוו?"
הוא עצם את עיניו במחאה וסירב להביט בעיניים שללא ספק יגרמו לו לשנות את דעתו, גם אם לא יירצה בכך. לא. אסור היה לו להיכנע הפעם. הגיע הזמן להילחם.
"סוו, אל תתחמק ממני." הקול שלה היה רך ומלא ברחמים. סוורוס לא רוצה שהיא תרחם עליו, לעזאזל! הוא רוצה שהיא תתייצב מולו ותצעק עליו ותגרום לו להבין שהוא רק פוץ נפוח שלא שווה כלום, במיוחד לא את חברותה.
"סוו, בבקשה." הוא שמע את התחנונים בקולה והתפתה לפקוח את עיניו. לא, פקד על עצמו. 
הוא חש שהיא מתיישבת לצידו ואז את המגע החם של ידה כנגד עורו. "אתה יודע שהוא דביל, סוו. אל תיתן לו להשפיע עלייך."
דביל זה מספיק קרוב, חשב, והרשה לעצמו להציץ מבעד לריסיו השחורים. 
לילי נשכה את שפתה. "אל תדאג, סוו, אני אדאג להעניש אותו. אל תיתן לו לפגוע בך - אתה יודע שהוא לא שווה כלום."
הוא באמת ידע. השאלה האמיתית הייתה האם עוד מישהו מבחין בכך. 
"ומה את עושה כאן, במקום להיות בחדר המועדון ולחגוג עם הבית שלך את הניצחון המרהיב שלו?" הוא צמצם את עיניו לחריצים קטנים והביט בה בתקווה שהיא לא מבחינה. לילי נאנחה ולחצה על ידו. "ממש לא אכפת לי אם פוטר ניצח, סוו. יותר חשוב לי שאתה בסדר."
לפתע הוא הרגיש הרבה יותר נינוח ושחרר נשיפה עמוקה שחיכתה לכך במשך הרבה זמן. היא שמה לב לכך, ככל הנראה, כי החיוך המוכר שלה שב לשפתיה. 
"יופי," היא אמרה עוד לפני שהוא הספיק להגיב. "באמת דאגתי לך, סוו."
הוא הרגיש איך הסומק מטפס במעלה גרונו ומתמקם על לחייו. אבל דבר משונה עוד יותר היה שלילי בעצמה הסמיקה. הוא קרע את מבטו משלה והביט באגם השחור. 
פשוט קר כאן, החליט, והיא בטח רצה הרבה בשביל להגיע אליו. אין הסבר אחר.

My oh my
Looks like the boy to shy
Ain’t gonna kiss the girl
Ain’t that sad
It’s such a shame, to bad
You’re gonna miss the girl


לילי נתנה לפניה לשקוע בכפות ידיה, אבל סוורוס, לעומתה, החמיר את עוצמת מבטו ונעץ אותו בה בתוכחה ובתקווה קלושה שזה, ורק זה, יגרום לה להביט בו.
"מה אתה מנסה להגיד, סוורוס?" היא שאלה, וסוורוס הרגיש שהיא כבר עייפה מהריב הזה שכל הזמן חוזר על עצמו, אבל הוא היה חייב להגיד את זה- הוא היה חייב לדעת שהיא לא רוצה. לביטחונה בלבד, כמובן.
"ה-הדביל הזה- הוא דלוק עלייך!" הוא פלט בכעס. "ג'יימס פוטר, הדביל עם הראש הנפוח שמסתובב כאילו כל בית ה –"
"- אני יודעת טוב מאוד מי זה ג'יימס פוטר, סוורוס," לילי אמרה, והקול שלה לפתע נשמע להוט יותר, סקרן יותר. "ואתה יודע טוב מאוד שאין לי כל כוונה להתקרב אליו יותר מאשר לתמנון הענק באגם."
"כן, אבל יש כל מיני תלמידים שאומרים –" 
"- וממתי אתה, סוורוס, מקשיב לשמועות?" לילי שאלה, נוטשת את עמדתה הקודמת ומשירה אליו את מבטה. "ממתי לך, סוורוס, איכפת מה אנשים אומרים עליו?"
סוורוס הסמיק בזעם, ולראשונה מזה ארבע שנים הסיט את מבטו. "לילי, הם אומרים –"
"שפוטר הוא הדבר הכי נפלא בעולם?" העיניים שלה, הוא ידע, נצצו באותו הרגע כמו בכל פעם בה קולה התגבר. "שפוטר יכול להפיל כל בחורה מהרגליים? שפוטר לעולם לא מוותר ושהוא בסופו של דבר ישיג אותי? מה פתאום איכפת לך אם אומרים את זה? אתה אמור להכיר אותי הכי טוב, ואם אתה באמת ובתמים מאמין לשמועות האלו-"
"לא אמרתי שאני מאמין להן!" קרא סוורוס בזעף. "לא אמרתי את זה בכלל! אני רק –" 
"- בדקת?" לילי קטעה אותו. "למה, סוו? למה?"
המבט שלה היה כל כך תובעני שהיה כמעט בלתי אפשרי להתנגד לו. הוא הרגיש שהיא חפצה בתשובה הזאת כבר הרבה זמן- משהו בנימת קולה הסגיר זאת. אולי כבר מהפעם הראשונה ששאל.
אבל מה הוא ישיב לה? האם הוא בכלל יודע את התשובה בעצמו? ואם הוא יודע, האם עליו לספר לה?
סוורוס השיב את מבטו לפגוש בשלה ובלע את רוקו. "רק רציתי לוודא."
הוא הבחין שלילי קמצה את אגרופיה. העיניים שלה נצצו אף יותר. "ושום סיבה אחרת?"
סוורוס הנהן באיטיות. היא חשקה את שיניה והכריחה אותו להביט בה עוד הרבה זמן, תוהה אם בכוונתו להיכנע, ולבסוף קרעה את מבטה.

Don’t be scared
You better be prepared
Go on and kiss the girl
Don’t stop now
Don’t try to hide it how
You wanna kiss the girl


"לא – תקשיבי, לא התכוונתי –"
"לקרוא לי בוצדמית?" לילי השלימה אותו בטון אפל, כזה שהוא כמעט אף פעם לא שמע יוצא מפיה, ועל כן התקשה להאמין שזה אכן מה ששמע. "אבל אתה קורא לכל מי שנולד כמוני בוצדם, סוורוס. במה אני שונה מכל האחרים?"
סוורוס נרתע. העיניים של לילי היו כל כך שונות מאשר בדרך כלל שהוא היה כמעט בטוח שהחליפו אותן בהעתק. 
המילים נתקעו לו בגרון, מסרבות לצאת. הוא חייב להודות, למענה... הוא לא יכול פשוט לאבד אותה... 
היא נתנה בו מבט מלא בוז וכעס, הפנתה את גבה וטיפסה בחזרה אל החור שמאחורי התמונה.
"לא, לילי! אני – " אבל הדיוקן שב אל מקומו וקולו נבלע.
הוא התיישב, מיואש, על הרצפה למרגלות הדיוקן, וסירב להזיז את גפיו ולו מילימטר ממנו. הוא ימתין כאן. כל הלילה, אם יצטרך. עד עלות השחר. והיא תהיה חייבת להיכנע, היא תהיה חייבת להקשיב. היא תהיה חייבת לחזור.
אבל לילי לא חזרה.

My oh my
Looks like the boy to shy
Ain’t gonna kiss the girl
Ain’t that sad
It’s such a shame, to bad
You’re gonna miss the girl