מימי ממש כמו אמא בשבילי.
מחממת אותי כשקר, מאכילה אותי, ושומרת עליי כול הזמן.
טוב, למען האמת, מימי לא בדיוק אמא שלי. היא יותר 'אמא חורגת' כזו. אולי 'מטפלת'.
אין לכם מושג על מה אני מדברת, נכון? לכן-אקדים את סיפורי בהסברה מי אני בדיוק:
אני טינקי. לא מעניינת במיוחד. משרתת בבית משפחת מאלפוי. אחראית על כביסה בימים ראשון, שני ורביעי. ובתורנות במטבח כול יום בשעות 18:00-20:00 בערב. ממיינת כביסה אצל סקרופיו בכביסה כהה לבהירה. טוב, זה הכול נידמה לי. כמו שאמרתי קודם-אני לא כל כך מעניינת. אמרתי, לא?טוב, אז ככה בערך החיים שלי אצל מאלפוי התחילו:
הלכנו ברחוב צר. היינו אמורים ללכת לבית של מאלפוי, תאמינו לי-אין לי מושג למה הלכנו ככה. או שאולי הבית שלהם ממש קרוב? כן. זו אפשרות. אחזתי בידה של אמא(אני קוראת למימי אמא,לא אכפת לכם, נכון?) וסרקתי את דראקו ופנסי שהלכו לפנינו במהירות יהירה. הם חייכו זה לזו חיוכים של ניצחן. המבט שלהם אמר: "השגנו כאלה. השגנו 2!"
"את תאהבי את הבית שלנו." סקרופיו אמר בחיוך מרושע וערמומי. "וגם את, אה..-"
"מימי. אדונילי." אמא הזכירה לו.
"כן, ברור. מה שתגידי." הוא אמר בשעמום ורץ לעבר דראקו, האדון שלי ושל אמא.
"אבא! מתי מימי וטינקי יכינו ארוחת ערב? אני כבר מת לראות אותן מזיעות. גמדוני בית יכולים להזיע, אבא?" הוא אמר וקפץ על אביו.
"הילד הזה מחלוא-מחליא את טינקי." לחשתי למימי.
"שלא תעז- תעזי לדבר כך על האדונילים שלנו!" אמא לחשה לי בחדות.
"כן אמא. טינקי לא דבר-תדבר ככה על האדונילים שלה." אמרתי והגברתי את צעדיי.
"הגענו." דראקו אמר והצביע על בית עצום. לא, אני מתכוונת לממש ממש ממש עצום!
"ואוו." מלמלתי.
"תיכנסו." פנסי האיצה בנו ודחפה את אמא למדרגות.
"אמא! את בסדר אמא?" רצתי אליה ועזרתי לה לקום.
"את לא הגמדונית שלה, נכון?" פנסי צעקה עלי.
"מצטערת גבירתילי, אבל טינקי -זו אני- רק נסו ניסתה לעזור לאמא שלה-"
"שמעת את האדונית שלך-כנסי!" דראקו צעק ודחף אותי על אמא.
"כן אדונילי." מלמלתי ורצתי פנימה.
נברשת ענקית היתה פרוסה על התיקרה. אלפי תמונות עתיקות עיטרו את הקירות, והרצפה היתה מרופדת בשטיחי ארגמן עם חרוזי זהב שהושחלו בהם.
"ואוו." מלמלתי שנית.
"טוב," דראקו שאף אוויר וניפח את חזהו בגאווה. "בואו נראה לכן את הבית ואת לוח התורנויות שלכן." הוא אמר ופנה אלינו עם הבעת פנים גועלית.
"כן, אבל מאלפוי-איי!" אמא קטעה אותי בצביטה. "התכוון-כוונתי, אדונילי." מיהרתי לתקן.
"מה?" הוא שאל בזלזול.
"טינקי לא הבינה מה זה בדיוק-דיוק לוח תורנויות. אדונילי יכול להסביר?" שאלתי.
"לוח זמנים שיראה מתי מי משרתת במה." פנסי ענתה, ואמרה לסקרופיו לעלות לחדרו ולהחליף לפיג'מה.
"אבל למה אמא?!" הוא צרח כמו צווחן משתולל שהטילו עליו לחש צווחה מוגזם.
"סקרופיו חמוד, בבקשה-"
"לא!!! אני רוצה לאכול עכשיו! רוצה שהן יכינו אוכל! רוצה שהן יזיעו!" הוא צעק עד שנהיה אדום לגמרי.
"טוב, בסדר." דראקו מיהר להגיד. ואז פנה אלי ואל אמא והצביע עלינו. "תכינו מרק-"
"פשטידה!"
"הו, כמובן. פשטידה." דראקו אמר. בעיקר כי לא ממש רצה להתווכח עם סקרופיו. "ולי כוס ברצפת." הוא אמר והלך לסלון."בואי." אמא אמרה לי והלכה אחרי פנסי שהובילה אותה למטבח. סקרופיו רכן לעברי ולחש באוזני:
"כמו שאמרתי בדרך-את מאוד תאהבי את הבית שלנו..." הוא צחק.
חיי בבית הזה רק התלו-ואני כבר מרגישה מיואשת! חשבתי. להיוולד גמדונית בית, איזה ביש-מזל...
|