The Sound of Music

מבט מלמעלה

מול בימת פרקט מבריקה, ניצבים שורות-שורות של כיסאות מצופי קטיפה

אדומה, ששוליה מוזהבים.                                                                         

בצידי האולם מוצבים תאים פרטיים מפוארים.                               

מהתקרה הגבוהה משתלשלת נברשת בדולח ענקית מהמאה ה-19.                 

לא התבלבלתם. הרי זוהי בימת האופרה.

בשולי הבימה מנגנת התזמורת. הרמוניה עצלה, מנומנמת.

האולם היה מלא, כמו תמיד, בימים האלה.

במרכז הבמה, עמדה נערה צעירה מאוד. קשה היה לקבוע את גילה במדויק.    

חזותה נראתה עדינה וחיננית. היא לבשה תלבושת אופרה, (שמלה נפוחה

בסגנון המאה הקודמת) ושיערה המבריק נאסף על עורפה  בתסרוקת מורכבת.

היא הייתה באמצע שיר לבקשת הקהל, מתוך 'פנטום האופרה-

"Dark Waltz

"We are the lucky ones

We shine like a thousand suns

When all of the color runs together

I'll keep you company

In one glorious harmony

Waltzing with destiny forever

Dance me into the night

Underneath the moon shining so bright

Turning me into the light

Time dances whirling past

I gaze through the looking glass

And feel just beyond my grasp is heaven

Sacred geometry

Where movement is poetry

Visions of you and me forever

Dance me into the night

Underneath the moon shining so bright

Turning me into the light

Dance me into the night

Underneath the moon shining so bright

Let the dark waltz begin

Oh let me wheel - let me spin

Let it take me again

Turning me into the light

הצלילים האחרונים עוד הדהדו ברחבי האולם. הנערה קדה בחינניות,

ופנתה לשיר שיר חדש,  באיטלקית. 'ניסון דורמה'.  

הקהל השתתק מיד.

Nessun dorma! Nessun dorma!

Tu pure, o, Principessa,nella tua fredda stanza

,guardi le stelleche tremano d'amoree di speranza.

הנערה עמדה כך, פניה החיוורות מלאות הבעה, שרה ומתנודדת לקצב התזמורת.

קולה רטט באוויר, מוחשי כל כך. היה בקולה משהו בוגר. בלתי מובן.

בלתי אפשרי.

מי שהיה נכנס ורואה אותה, היה חושב לעצמו: 'מה עושה ילדה שכזאת על בימת האופרה?'

אך לה לא היה איכפת. היא שרה לעולם, מכונסת בעצמה.

המלודיות המורכבות פורצות מתוכה אל העולם, מתפרשות על פני האולם כולו,

שהיה מלא מבוגרים נפעמים ודומעים.  היה בכוחה של הנערה לקחת אותם

רחוק על כנפי הדמיון. לבכות למענה. לצחוק, להתרגש עד צמרמורת.

הכול קרה מהר מאוד

הנערה פקחה את עיניה. 'תזכרי!' ציותה על עצמה בלב, 'גב זקוף! כתפיים ישרות.'    

חיפשה לעצמה נקודת מבט, הפעם בחרה בנברשת הבדולח.

'את לא מזיזה מבט אפילו לשנייה! את חייבת להיות ממוקדת!' היא ידעה היטב  מה היא משדרת לקהל. היא שידרה ביטחון, מקצועיות וחינניות עדינה.

'ככה טוב. עכשיו, תתמקדי ברגש של הקול שלך! את לא רוצה לפשל!' והיא המשיכה לשורה הבאה:

Ma il mio mistero è chiuso in me,il nome mio nessun saprà!

משהו קרה מהר מאוד בקטע הנגינה של התזמורת לבד, באותו שיר.

הנערה הזיזה את ראשה הצידה, עינה קלטה תזוזה מהצד.

פתאום, נשמע רחש באוויר והיא ראתה משהו שועט לעברה במהירות הבזק.

הייתה זו שריקתו של חץ שנשלח בדיוק לעברה.

תתארו לעצמכם! חץ! באולם אופרה! על ילדה תמימה!

בשתי מאיות השנייה, הרגישה הנערה משהו מוזר.

היא נתקפה גל של פחד טהור.

אוזניה צלצלו בחוזקה, והיא הרגישה פרץ של אנרגיה יוצא ממנה.

היא לא ידעה מה בדיוק קרה, אבל החץ נעלם כשהוא מותיר אחריו סליל עשן לבן.

תורה להמשיך הגיע. היא תפסה את עצמה בזמן, אף אחד מיושבי הקהל לא

שם לב. היא המשיכה:

No, no, sulla tua bocca lo diròquando la lucesplend-

התו העדין, הצלול, נקטע בפתאומיות. הקהל ראה הבזק של אור. הנערה צנחה

פרקדן על רצפת הבימה. התו שנקטע באמצע עוד הדהד ברחבי האולם.

שקט מופתי. אחריו מהומה.

בתוך ים הצרחות והקהל שניסה נואשות לצאת בריצה מהאולם, איש לא שם לב

להתרחשות המעניינת.

איש עטוי גלימה שחורה התקרב, נדחק בין אנשי התזמורת המבוהלים, שפנו

לצאת מהאולם. כולם שכחו את הנערה.

איש לא נתן ליבו לברנש המוזר עם הגלימה. אותו אחד, הגיע אל הנערה,

התכופף ורכן לעברה. הגלימה הסתירה אותם מעיני הקהל המבוהל ממילא, 

ולא ניתן היה לראות כלום. הוא התעסק במשהו, זה היה ברור.

מאחורי וילונות הקטיפה של הבימה, יצאו בריצה שני אנשים עטויי גלימות,

אוחזים בידם חפץ מאורך דמוי מקל שחור.

אף אחד לא ראה מה קרה שם. איש זקן אחד, שעצר לפתע והתבונן לאחור,

נהדף החוצה על ידי זרם האנשים המבוהלים שיצאו בריצה.

כעבור חצי שעה בערך, טרחו להופיע אנשי המשטרה. הם ערכו חיפוש 'יסודי'

באולם, כך לפחות הם טענו. האולם היה ריק לגמרי.

לא נוטר זכר לנערה, או לגורם הפוגע.

כהוכחה למקרה המופרך כביכול, נשארה על הבימה, בדיוק בנקודה בה שכבה

הנערה, שלולית דם כהה.  

		הפרק הבא