תעלומת החטיפה

שם הפיק-תעלומת החטיפה

שם הכותב-רוני | yula wand

פאנדום-שרלוק הולמס

דירוג-PG

דמויות -שרלוק הולמס,ווטסון,האדון וולף...

ז'אנר: מיסתורין

תודה לבטא החד פעמי שלי מאיה (Alcoholic) שביטאה את הפיקצר תוך זמן קצר.
אני מקווה שהיא תוכל לבטאות עוד פרקים שלי.

כל הזכויות לספר שרלוק הולמס שמורות לארתור קונן דוייל

~~~~~O~~~~~~

הפיק נכתב לאתגר החודשי.
קריאה מהנה.

~~~~~O~~~~~~

תעלומת החטיפה

תמיד כשאני נזכר בימיי יחד עם ידידי הוותיק, אני ישר חושב על הפרשה הזו לפני כל הפרשות האחרות שאליהן נקלענו.
אכן ישנן פרשיות שונות ומשונות שפרטיהן גורמים לאמינותן להתערער, אך שמעו זאת ממני -נוכחתי בהן, ראיתי הכול וכתבתי הכול - כל פרשותינו אמת ותו לא.
אולם הפרשה הזו אינה פרשה המשתתפים בה כוחות מעולם נשכח, ואף לא כוחות מעולם המתים. הפרשה הזו הייתה הפרשה היחידה שאני זוכר אותה בבהירות כה רבה וזאת מן הסיבה שנוכחתי בה ללא כוונת תחילה.
אבל למה לי לסבך את העניינים ולספר את דברי כדברי מלמולים, הבה ונתחיל הכול מההתחלה, כדי שתדעו את כל פרטי העלילה, בכל זמן ובכל שעה.

--

היה זה יום סתווי רגיל. צעדתי לי במדרכה שמשני צידיה היו שורות של עצים זהובים, אשר צמרותיהם נראות כעולות בלהבות של מחווה לשמש. חלק מהלהבות הללו נחו על הרצפה מרשרשות באטיות וחוצות את הסמטה מקצה אחד לשני בעזרתה של אימא רוח הטובה, הדואגת לספק לכולנו הרגשה קרירה ונעימה המעירה אותנו מימי הקיץ היבשים והחמים.
בעודי צועד וחוזה ביופי התמידי הסובב סביבי ראיתי כרכרה חונה ליד פתח ביתו של ידידי. כנראה נמצא אצלו אדם המעוניין בעזרתו. לא חיכיתי ולו רגע אחד ומיד רצתי אל ביתו, משאיר מאחורי את היום המקסים שהחל במנגינת השמש והמשיך בתעלומה חדשה.

נכנסתי אל ביתו של רעי והושטתי את מעילי לעוזרת הבית. עליתי לקומה השנייה וראיתי את חברי יושב על ספתו, מצחו חרוש קמטים, ידו האחת נחה ברפיון על ידיות הכיסא העבות עשוי העץ, וידו השנייה החזיקה בדרמטיות את סנטרו.
כשהבחין בי הוא חזר לתנוחתו הרגילה.
"שלום לך, ידידי ווטסון. הגעת בדיוק בזמן, כמו תמיד, בשביל לחזות באורחנו החביב שבא לבקש שנעזור לו לפתור את בעייתו הקטנה." אמר הולמס.
למשמע דבריו קם האדון ממקומו בהתרסה, "שלא תעז לקרוא לזו בעיה קטנה! הבת שלי נעלמה. ייתכן וחטפו אותה! זו לא בעיה, זה הוא פשע!" אמר האדון .
הולמס נעץ בו את מבטו וההוא שב למקומו ממלמל מילים שלא אתאר. 
"אדוני הנכבד- אנא ממך, אל תדאג. הבת שלך תימצא. אני מאמין שהיא לא נחטפה אלא-" החל רעי להגיד אך נקטע בשל זעמו של לקוחו שקם שוב מכיסאו.
-"שהיא נרצחה, נשלחה לעבדות, הועברה לארץ זרה או ש..." 
הפעם הולמס לא יכול היה לשתוק לדבריו של לקוחו, הוא קם, מצחו חרוש קמטים ופסע אל לקוחו באיום.
לקוחו נסוג מיד לאחור וחזר לשבת במקומו.
"בבקשה, קח לך כוס תה, אולי היא תעזור לך להרגיע את זעמך." אמר הולמס בנימוס שלא תאם לנימת הכעס שלו, "טוב, עכשיו, כשהרוחות נרגעו טיפה, התוכל בבקשה לחזור על סיפורך למען ידידי ווטסון? הוא יוכל, אולי, לשים לב לדברים שאנו לא הבחנו בהם. נכון דוקטור?" הוא שאל אותי, הנהנתי להסכמה וחיכיתי לתגובתו של לקוחו שנשם עמוק ולגם מהתה.
"טוב, זה קרה אתמול בערב. אני יצאתי, כהרגלי, לבדוק את הבית. השעה הייתה בסביבות אחת-עשרה וחצי בלילה וכולם כבר רגילים שאני עובר בסביבות השעה שמונה בערב לבדוק את מצב כולם.
"עברתי בין כל החדרים עד שהגעתי לחדרה של ביתי בת התשע-עשרה. בהתחלה הכול נראה כרגיל, למרות העובדה שהיא ישנה כשעתיים מוקדם מאשר כבדרך כלל. אז התכוונתי לסגור את הדלת ולעזוב את החדר, אבל החלון הפתוח תפס את תשומת ליבי והלכתי לסגור אותו. בחוץ השתוללה סערה וברגע שבו הייתי ליד החלון הופיע ברק בשמיים, וראיתי שזו לא ביתי במיטה אלא כריות. זימנתי ישר את כל דיירי הבית ואת כל העובדים והוראתי על כולם לחפש אותה, אך היא לא נמצאה .
"ואז עלתה בי ההנחה שייתכן שהיה זה נער האורוות. היא הרבתה לדבר איתו בחודשים האחרונים - אולי היא והוא ברחו במחשבה שלא אאשר את נישואיהם...
"אז צעדתי בזעם לאורווה בציפייה לראותה ריקה ללא נער האורוות, אך טעיתי. הוא הבריש את סייחתה של ביתי וכשראה אותי רץ אליי ושאל האם מצאנו אותה. 
"בהתחלה האמנתי לדבריו, אבל אז ראיתי אותה ליד השיחים ולידה אדם נוסף, שגרר אותה אחריו. היו שם עוד אנשים. רצתי אחריהם אך הם לא עצרו. קראתי לנער האורוות אבל ראיתי שהוא עסוק בניסיון לעצור את הסייחה של ביתי שרצה בעקבותיהם.
"ניסיתי לעשות הכול, הולמס. קראתי למשטרה והם חיפשו אחר רמזים אך לא גילו דבר. הם אמרו לי לחכות עד שאראה ממנה סימן ובינתיים הם יישקלו את דרכי הפעולה שלהם. מיד בצאתי מהמקום ראיתי אותם חוזרים למשחקם הארור - פוקר, כמובן - וידעתי שאין לי כל סיכוי לראות את ביתי אם אסמוך עליהם. חיפשתי רבות אחר דרך למצוא אותה עד שלבסוף חברי הטוב ביותר הפנה אותי אלייך. אז הינה אני כאן, מבקש ממך למצוא את ביתי האהובה." אמר האדון וסיים את התה שלו.
"אדון וולף, אנחנו נעשה את מיטב מאמצנו בשביל למצוא את ביתך האבודה. אני מאמין שנוכל לפתור את התעלומה הזו עוד היום. אני אגיע לאחוזתך בסביבות חצות ואשהה בביתך." אמר הולמס ובכך נפרד מהאדון וולף.
הוא ליווה את האדון וולף ונעל את הדלת בצאתו.

"ווטסון, האם תרצה להצטרף אלי?" הוא שאל.
איך יכולתי לסרב להצעה שכזו.
וככה יצאנו, אני והוא, מרחוב בייקר ורכבנו אל ביתו של האדון וולף.
"ווטסון, הגד לי - האם שמת לב למשהו מוזר בדבריו של אורחנו הנכבד?" שאל אותי הולמס כשהגענו לאחוזה הענקית.
"לא... מלבד זה שהוא הלך לבדוק מאוחר את החדרים." אמרתי להולמס.
"כל הכבוד לך דוקטור. זכור את זה. זה יהיה פרט מפתח בהמשך דרכנו." הוא אמר והורה לי לחכות לו במקומי. כעבור תריסר דקות לערך הוא שב, מבטו נראה מעורער אך לא מופתע.
"קדימה, אנחנו ממשיכים." הוא אמר והוביל אותי אל תוך היער שנימצא ליד האחוזה, "אתה שומע את זה?" הוא שאל.
"את מה?" שאלתי בעודי מנסה להקשיב סביבי בניסיון לשמוע איזשהו קול שיאירו אור על הפרשה.
"את קול השחפים. זה אומר שאנחנו קרובים לאגם." הוא אמר ותוך כמה רגעים מילותיו התבררו כנכונות.
המחזה שנגלה לנגד עיני היה מדהים. שקיעה זהובה התרחשה מעלינו, צבעה החי נשקף במי האגם. השקיעה הכהתה אותו וגרמה לו להיות בצבעי ריבת תפוזים בשלה. בצבע כתום, תפוח הזהב.
העננים המעטים שהפריעו לזהב להתפשט השתקפו באגם בצבעי עץ הזית, וגרמו למראה להיראות כמו סלט פירות סתווי טבעי.
העצים הכתומים נצבעו בשחור ונתנו לקרני השמש לעבור דרכם ולהאיר את אורה האחרון לאותו יום.
"הבט לשם, ווטסון." אמר לי הולמס והצביע על שני נאהבים היושבים תחת עץ פרי הזהב. שניהם הביטו בשקיעה מהופנטים דיים מכדי להבחין בהולמס הניצב ממש לידם.
"הולמס, מה אתה עושה?" לחשתי באוזנו כשהתקרבנו.
למשמע קולי קמה הנערה מהמצב המהופנט בו שררה והביטה סביבה, עד שנתקלה בעיניו הבוחנות של הולמס.
"מי אתם?" היא שאלה.
"העלמה וולף?" שאל אותה הולמס ללא הסברים.
"כן, זוהי העלמה וולף. במה אוכל לעזור לך?" שאל אותנו נער צעיר, בעל תלתלים חומים ועיני שקד גדולות אשר תאמו לשקיעה כאילו צוירו על ידי אומן .
"את לא מופתעת מכנותי, נכון?" הוא שאל אותה חרישית.
היא הנידה את ראשה לשלילה.
"מחפשים אותך בכל מקום. למה ברחת?" שאל אותה הולמס.
למשמע דבריו הסיט הנער את עניו מהולמס והביט בעלמה וולף, "את ברחת מהבית?" הוא שאל בדאגה.
"הייתה לי סיבה טובה לעשות זאת. בבקשה הקשב לי לפני שתסגיר אותי לידיי אבי, הקשב לי..." היא התחננה.
"אני מקשיב." הוא אמר והתיישב על ידם, תחת לעץ.
"הכול החל לפני יותר מתריסר חודשים. האדון ארגולסטו הגיע לבקר את אבי, יחד עם בנו, בענייני עסקים. עסקים הכוללים בתוכם את עדר הפרות של האחו ואת סוד הפרח הסגול. בשעה שהם דנו בעסקיהם יצא לי לפגוש את בנו של ארגולוסטו, ומאז אותו הרגע לא יכולתי לחיות בלעדיו. הוא היה בשבילי כמו שבריר של קרן אור שבלעדיה השקיעה לא תזכה לאורה וליופייה המהפנט." אמרה הנערה. הולמס סימן לי לקרוא לאדון וולף כך בין הצללים עזבתי את המקום והשקיעה עזבה אותו עימי.
כששבתי ביחד עם אביה, היא הייתה עדיין באמצע הסבריה; "כך ברגע שבו הגיעו לבקש את ידי מאביו, נטיתי להתחמק מהאחוזה, כדי שלא יוכלו לקבוע דבר. וככה זה נמשך מדי יום ביומו עד שנמאס לאנשים ממני והם החליטו לתת אותי לבנו של גרטוטי, אדם אכזר ומוג לב. 
"באותו הרגע דיברתי עם נער האורוות וניסיתי למצוא דרך לברוח מהבית ולגור באחוזת ארגולסטו ביחד עם בון. הדברים התנהלו כשורה, נער האורוות טימבר הכין את כל מה שצריך: צידה, תיק ואפילו את הסייחה שלי הוא הבריש... ואני פעלתי לפי התוכנית; חיכיתי עד שאבי יבוא לחדר ויוכח לדעת שאני עודני שם. הבעיה הייתה שהוא לא הגיע. חיכיתי שעה, שעתיים... ואז, כשהחלטתי שהוא לא יבוא, ויתרתי וברחתי, ובמקומי השארתי ליתר ביטחון כריות. ירדתי במורד המדרגות עד שהגעתי לקומה הראשונה, ממנה יצאתי החוצה והלכתי לאורות. רגע לפני שעליתי על הסוס ראיתי את אבי מגיע. רצתי אל השיחים בתקווה שאוכל להתחבא שם, אך גם אז הכול לא הלך כהלכה; התברר שאביו של בון נאלץ לנסוע ללחימה בגבולות צרפת ולכן הוא ומשפחתו עוברים לאחוזה אחרת... לכן הוא בא לפה - לקחת אותי איתו, ביחד עם אחיו. כמובן שבזמן שדיברנו אבי ראה אותי והחל לרוץ לעברנו. מרוב פחד ברחנו מהמקום... לאחר כמה ימים החלטנו לחזור לפה ולראות את השקיעה, כי זה הדבר היחיד שיכולתי לעשות בעודי קרובה לבית בלי לפחד שימצאו אותי." היא אמרה להולמס, שהקשיב לה בריכוז.
"ביתי," אמר האדון וולף. הוא חיבק את ביתו שזינקה ממקומה ברגע ששמעה את קולו. "למה לא אמרת לי? הייתי מבין..." הוא אמר לה.
"לא, לא היית מבין. עניין הכבוד היה מפריע לך כפי שהפריע לך כאשר פני ביקשה ממך לפעול כך." אמרה לו הנערה.
"אבל... ויולט, הזמנים השתנו. אני הייתי נותן לכם את בירכתי." אמר האדון וולף בשעה ששחרר את ביתו והושיט את ידו לבון הנבוך.
"קדימה, בואו נשוב לאחוזתי ואתן לכם את בירכתי. תודה לך, האדון הולמס, אכן עמדת מאחורי מילותיך... איך אוכל אי פעם לגמול לך על כך?" הוא שאל את הולמס.
"אין לי כל רצון בכסף, אך עם זאת יש דבר אחד שאתה יכול לעשות. תוכל, אולי, להעסיק צייר שיצייר את שקיעת החטיפה. אשמח להחזיק בעותק של שקיעה כזו בביתי." אמר הולמס, ובכך נגמרה הרפתקתנו בבית האחוזה, תחת עץ החוכמה.

אומנם זו אינה תעלומה קשה לפיצוח, אך דבר אחד ישנו בטוח: שהימים עוברים וחולפים אך שקיעת האוהבים תישאר לנצח נצחים.

~~~~~~O~~~~~

אשמח לתגובות בונות,

זו הפעם הראשונה שאני כותבת בסגון של הסופר ארתור קונן דוייל,

אומנם התעלומה לא הייתה ארוכה ,

אבל אני אשתפר בפעם הבאה:)