עיני אזמרגד

שם הכותבת: רייצ'ל, אופקורס. 
שם הפיקצר: עיני אזמרגד.
אורך: 1243, אם צריך להיות קטנוניים ><
שיפ: סוורוס\לילי חד צדדי, ג'יימס\לילי מרומז.
ז'אנר: אנגסט, רומאנס.

תקופת התרחשות: הלילה בו נהרגו הפוטרים.
דירוג: דומני שPG.
וויתור זכויות: רולינג.
תודות: אורפז התותחית, שעזרה לי במהלך הכתיבה ואף ביטאה. 3>


האור אשר בקע מן המנורה שהתנדנדה מעל לראשו היה חזק מדי. הרבה יותר מדי, בהתחשב בשעה הזו של הלילה. ובעצם, לטעמו של סוורוס סנייפ, האור היה לא יותר מאשר מיותר.

הוא נקש עם אצבעותיו על גבי הדלפק. ידו השנייה, שלא הייתה עסוקה בתיפוף מהיר ועצבני, חיזקה את אחיזתה בכוס הברנדי הריקה, גוררת אותה כה וכה בכעס. סוורוס תהה לאן נעלם הברמן שעמד מולו מקודם בעודו לגם את שאריות המשקה מן הכוס, מוצץ אותן עד לטיפה האחרונה, ממש כמו שואב-אבק. סוורוס נחר בשקט. שואב-אבק. מן המצאה מוגלגית טיפשית שהיא לימדה אותו כיצד להשתמש בה באחד מן הימים שביקראותה בביתה. החופש שלאחר השנה השלישית, יום שני, אם יש הרצון להיות מדויקים.
"איפה הוא כבר," סוורוס מלמל בשפתיים קמוצות, משתדל לשמר את הטעם המר של האלכוהול עד שכוסו תתמלא בפעם המי-יודע-מה לאותו הערב.

הסיכוי לכך שקוסם שסוורוס סנייפ מכיר ייכנס לפונדק היה קלוש. אבל בכל זאת, גם אם דבר כזה יקרה, סביר שאף לא אחד היה מזהה אותו; הוא לא זיהה את עצמו אפילו. ובכנות, באותו הרגע, בכלל לא היה אכפת לו. 

כל מה שהוא רצה היה שקט. שקט מכולם. מהלורד, מדמבלדור, מקולות האשמה שאכלו אותו מבפנים... רק שקט, שיוכל לקבור את עצמו בתוכו ולעולם לא להראות את פניו שנית. אך לדאבונו של סוורוס, הפונדק היה שוקק חיים. צרחות מהולות באושר נשמעו מכל עבר, ורק גרמו לסוורוס לרצות לדחוף את האצבעות לאוזניים ולא להוציא אותן עד שיסתמו. וכאילו זה לא הספיק כבר, הוא החל להרגיש איך צלילותו שבה אליו, דבר אשר העיד על מחסור האלכוהול בדם. בעיה הזקוקה לטיפול מיידי, אחרת הוא חשש שלא יוכל לסבול עוד את השמחה הזאת ולקלל את האדם הבא שיעז לקפץ בקריאות גאולה.

"השירות כאן גרוע," סוורוס קבע בקול רם בזמן שהברמן שב לעמדתו הקודמת. הוא הרים אליו את מבטו – מבט שניסה מאוד קשה להיות פגוע וכועס – אבל לא יכול היה לעמוד בזאת וכמעט מיד התפרס על שפתיו חיוך זחוח. הוא ניגש אליו. "עוד ברנדי, אדוני?" הוא שאל ולא המתין לתשובה, מוזג לכוס עד שבועות הגז החלו לגלוש אל הדלפק. סוורוס לא טרח להודות לו. הוא הידק את שפת הכוס לפיו וגמע ממנה עד שהתרוקנה פעם נוספת. הוא דחף אותה לעברו. "אדוני, שתית כבר –" סוורוס קטע אותו עם נדנוד ראש, ופקד עליו למזוג לו עוד. "משהו חזק יותר," ביקש.
הברמן הוציא בקבוק זכוכית ארוך, ממלא את הכוס בנדיבות ונועץ את מבטו החוקר בסוורוס בעודו עושה זאת. 
בינתיים, סוורוס סקר את הבבואה עם עיניו. כולם חייכו, והשמחה לאיד הזאת התחילה לתעתע את ההיגיון שעוד נשאר בראשו – והיה מעט ממנו, גם בלי העזרה. השרביט נמצא בהישג יד, אם רק יימתח את זרועו אל תוך כיס החלוק ו- "המשקה שלך, אדוני." קרא הברמן בשעה שהגיש לו את הוויסקי אש. הוא חרק את שיניו ולגם עמוקות מן המשקה, משתעל כאשר הטעם החריף חלחל בגרונו. סוורוס לא היה שתיין מטבעו, ולכן כל שינוי קל בכמות האלכוהול השפיעה על תפקודו באופן כמעט קליני. ומצד שני, הימים האחרונים – לא, אם כי החודשים האחרונים - היו מהולים במקרים כה רבים בהם מצא את עצמו תועה אל תוך השתכרות משכרת-חושים, כך שהכאב והרצון להוציא את המיצים ממערכת גופו היו, למעשה, רגשות שכבר למד להתרגל אליהם. 

הכל, ללא ספק, התחיל בעקבות הכסיל ההוא והמתיחות הטיפשיות שלו. אם הוא לא היה מותח את סוורוס עד לקצה גבול יכולתו, אף אחד מאיתם לא היה מגיע ליום הארור הזה. סוורוס לא היה מועד ואומר את המילה ההיא, הבלתי נסלחת, ולא היה מאבד את היחידה שאי פעם רצה בחייו. והיאלא הייתה מאבדת את חייה בלהגן על הממזר שלהם, שמנקודת מבטו של סוורוס, בכלל לא היה אמור להיוולד.

למרות שסוורוס לא פגש בילד, הוא פשוט ידע שהוא נושא את הגאווה האוואנסית: עיני אזמרגד זוהרות. העיניים היחידות שיכלו לקרוא אותו כמו ספר פתוח, ולא משנים המאמצים שהושקעו על מנת להסתיר; הן הכירו אותו יותר מדי טוב. הכירו אותו יותר מדי טוב ושפטו אותו בצורה הכנה ביותר והכי כואבת. רק המחשבה על אדם נוסף שישא את עיניה חלחלה אותו, כי העיניים האלו הן שלה ולא של אף אחד אחר. והידיעה הזאת... הידיעה הנוראה הזאת שיתווסף לעולם עוד אדם עם עיני האזמרגד שלא יוכל להשיג הייתה נשגבת מבינתו. 

"עוד," סוורוס קיטר והושיט לדמות המטושטשת את הכוס. הוא שמע את המשקה נמזג, ומשך אותה בחזרה אליו טרם התמלאה הכוס לחלוטין. כתמים כהים של אלכוהול נחקקו בגלימותיהם של סוורוס ושל הברמן יחדיו, אך החשש מהלכלוך היה יכול להיות האחרון שבמחשבותיו בזה הרגע. 

היא איננה. היא באמת ובתמים אינה יותר. לילי שלו. האדם המדהים ביותר עלי אדמות, נמחק מפני כדור הארץ. ואם אי פעם היה לו ולו הסיכוי הקטן ביותר להיות שוב לצידה... הוא נעלם כעת. ולתמיד.

נשמע קול עמום, ולפתע היד של סוורוס כאבה לו עד מאוד. הוא מעד לעמידה, לופת את הבקבוק מן הדלפק. מישהו קרא לו, אבל בעל הקול לא היה מוכר ולכן לא היה חשוב. בצליעה התקדם אל עבר נקודה אדומה באופק, והתיישב מיד כשהגיע ליעדו. הוא הצמיד את פיית הבקבוק אל פיו ולא העז להרחיק אותה עד שמירב הוויסקי-אש זרם במורד גרונו. הפה שלו צרב. הגרון שלו זעק למשקה קר. הראש שלו החל לכאוב. אך סוורוס המשיך לשתות, כי היגון הזה הגיע לו.

הוא אשם. זאת אשמתו שלא יוכל לצפות שוב בפניה המוארות של לילי, בחיוך הקורן שלה ובעיני האזמרגד הזוהרות. זאת אשמתו שהיא נענתה לבקשותיו של פוטר ונהפכה לחברה קרובה של הקונדסאים הטיפשיים. זאת אשמתו שהיא בכלל הכירה אותם. ולפיכך, זאת אשמתו שהיא אינה בין החיים. 

וזאת אשמתו הבלעדית שאיבד אותה הרבה לפני מותה.

אם... אם הוא היה שם לצידה... אם הוא לא היה מתווכח עם עצמו ופשוט הולך לבקר אותה... אם הוא רק היה סותם את הפה לפעמים... אולי היא עדיין הייתה כאן. ואולי היא הייתה כאן איתו. אבל במקום זה היא לא כאן, והוא לבד, אם לא מחשיבים את הקוסמים התוהים מסביב, שלמעשה, נדמה שסוורוס כלל לא החשיב. 

"סנייפ!" 
סוורוס הרים את מבטו, אבל לא יכול היה להחליט מי עמד מולו. הדבר היחיד שהתבהר היה הבקבוק הבולט-עד-כאב שהדמות החזיקה בידה. בתנועה חדה וחלקה סוורוס לקח את הבקבוק כשלו ולגם ממנו עמוקות. הדמות השמיעה מחאה, אך ככל הנראה וויתרה או שקולה נבלע והצטרף לסימפוניית החדר, כי סוורוס לא שמע אותה יותר.

הצבעים ריקדו בעיניו של סוורוס והכהו היטב את חושיו, עד שלבסוף כמעט ולא הבדיל ביניהם. אמנם החיוכים, לדאבונו, נטבעו בזיכרונו ונדמה שלא הייתה בכוונתם להיעלם.

חיוך. מן אקט אווילי שמטרתו האמיתית היחידה נאבדה לה בזה היום, ולכן השימוש בו מעכשיו מיותר לחלוטין. מה הטעם בלאו הכי, כאשר החיוך הבודד שיכול היה לשנות משהו כבר לא יכול להתקיים?
ועוד המחשבה על להפגין... סיפוק מסוים... בעקבות האובדן... פשוט לא התקבל על הדעת. ולכן כל מי שהפר זאת, ייאלץ לשאת בעונש.

לפתע גלים גדולים של קור פוגעים ומרעידים את גופו הצנום, בליווי של גידופים עסיסיים שהוא בכלל לא מצליח לשמוע. הכובד בצידו השמאלי מעיד על כך שהבקבוק עדיין אחוז היטב בידו, וסוורוס מתנחם בעובדה זו כאשר הוא מתיישב על מה שנדמה כספה קשיחה במיוחד. השרביט שנוטרל מידיו מונח כעת שני צעדים הרחק ממנו. התמתחות ו – מה עליו לעשות איתו כעת?
העץ מלטף ברכות את רקמתו וסוורוס נאנח אנחת עייפות מתמשכת. נמאס עליו. נמאס עליו הכל. הינף אחד קטן והכל ייגמר...
"סוו?"
העיניים שלו נעצמות. הקול אמיתי מדי. חי מדי. מכאיב מדי.
"סוו, מה אתה עושה?"
הפיתוי גדול מכדי שיוכל לעמוד בו. הוא לוגם מהבקבוק בשנית.
"מה קרה שאתה ככה?" 
רק הצצה... גרונו נכווה מהמרירות של האלכוהול.
"סוו, תענה לי!"
הפעם, הבקבוק כלל לא מתנתק משפתיו. 
"סוורוס, בבקשה..."
ורק כי היא ביקשה, וסוורוס מעולם לא סירב לבקשותיה ואין לו כל כוונה להתחיל כעת, הוא פוקח את עיניו בכדי לפגוש בחמימות של הלהבות, ובמקום זאת רואה רק שחור. 
"סוורוס..." 
הוא צוחק. צחוק קצר, לחוץ, שקט. הוא מסובב את ראשו במהירות שגורמת לראשו לפעום חזק באוזניו, בדיוק בזמן להבחין בניצוץ ירוק-מוכר הולך ונעלם מראייתו ככל שהתעמק בו.

עכשיו זה רק הוא, האלכוהול והזיכרון המתפוגג של עיני אזמרגד.