רקובים

שם הפיק-רקובים

שם הכותב-רוני | yula wand

פאנדום-הארי פוטר + סודותיו של ניקולס פלמל בן האלוות

דירוג-pg (בפרקים הראשונים רק G)

דמויות -דמבלדור,סופי,גו'ש...

ז'אנר: אנגסט,מיסתורין

תודה לבטא החד פעמי שלי לונגה שביטאה את הפיקצר תוך זמן קצר.
אני מקווה שהיא תוכל לבטאות עוד פרקים שלי.

כל הזכויות לספר הארי פוטר שמורות לג' קי רולינג,
כל הזכויות לספר סודתיו של ניקולס פלמל בן האלמוות שמורות למייקל סקוט

~~~~~O~~~~~~

הפיק נכתב לתחרות הפורום הגדולה
קריאה מהנה.

~~~~~O~~~~~~

פרולוג

היא ישבה בחדרה לבד, רק היא והספרים שלה- הספרים שבעבר היו לה חברים טובים הפכו לאויביה החדשים.

לאחרונה היא נהגה לשבת הרבה לבד בחדרה. היא הפסיקה לבלות עם חבריה (אם ניתן היה לקרוא להם חברים- יותר התאים להם השם חבורת בוגדים רקובים'. התואר הזה הלם אותם הרבה יותר היא נתנה לדמעה שנחה על ענייה להחליק במורד לחייה וליפול על המחברת, לטשטש את אשר כתבה.

גם ככה הם מעולם לא הבינו אותו- טיפה אחת לא תשנה את המצב. במקרה הקיצוני ביותר, הדמעה רק תשפר את המצב הילדה הרימה את ענייה והביטה במחברת עמוסת המשפטים בה כתבה. היא קראה את אשר כתבה עד שהגיעה למקום בו נחתה הדמעה. 
"אחים, חברים, אויבים-" הטיפה יצרה מין טשטוש קל בכתב שלה שגרם לאותיות להתיישר ולקבל צורה. לפתע היא הבינה מה היא כתבה. 

הנערה חשבה על הימים האחרונים בהם היא הייתה לבדה בחדרה, חדר אפור שלפני אותם ימים היה מלא אור. היא לא יכלה לשאת זאת יותר; היא פרצה בבכי, מרטיבה את המחברת ביגונה, בניסיון להשתחרר מצרתה.

נקישה נשמעה על דלת הנעולה. זה לא עניין אותה כל כך- היא כבר התרגלה לרקובים הדופקים על דלתה בניסיון לשנות את דעתה, לשווא. היא הפסיקה להקשיב לדבריהם אחרי הפעם השלישית בה הם דפקו על דלתה. 
היא החזירה את ענייה אל המחברת והמשיכה בבכייה. היא נתנה לדמעות לרדת מפניה, כמו עלים הנושרים מעץ בתחילת הסתיו. 

הנקישה בדלת נשמעה בשנית. הנערה המשיכה להתעלם ממנה .

קול קרקוש נשמע מכיוונה של הדלת ואז נשמע פיצוץ קטן והיא נפתחה בחריקה צורמנית. הנערה הרימה את מבטה מהמחברת תוך שבריר שנייה, מחתה את דמעותיה בשרוולה והביטה לאיטה ארוכות בדלת שנפתחה- בדלת שנתנה לה סיכוי להסוות את שהתרחש בחדר לפני שהפורץ יגלה על כך. היא לא רצתה לתת לאיש את ההנאה של לראותה בוכה, לראותה מוותרת, לראותה נכנעת. 

סופי" ." נשמע קול שקט. היא הביטה באחת הרקובים, שעמדה בדלת, ענייה החומות סורקות את החדר, נודדות ממקום למקום עד שנעצרו על סופי.

"את בכית?" שאלה אותה הרקובה.

סופי הנידה בראשה לשלילה. הרקובה לא קיבלה את דברתה של סופי ; היא נתנה מבט חטוף במחברת כדי להוכיח ל- סופי את טענתה. "את חייבת להפסיק עם זה, את לא תוכלי להישאר ככה לנצח," היא אמרה.

סופי לא ענתה. היא רק הביטה, ממוקדות, בנקודה נסתרת. ענייה התכולות הראו את כל אשר דאגה להסתיר- מראה דיבר במקומה.

,סופי" את יודעת שאנחנו מצטערים על מה שקרה. זה לא קרה מרצוננו החופשי. אם היינו יכולים, היינו גורמים לזה להיות אחרת, סופי ! תפסיקי את אני זה- אני לא יכולה יותר!" אמרה הרקובה בתחנונים- תחנונים שבעיני סופי נראו כדמעות תנין חסרות מליחות, חסרות צער ורגש על הדבר אשר באיתו הן.נוזלות. 

,סופי" באמת, תהיי הגיונית. לא אכלת דבר כבר יומיים, ואני וכל שאר הבנות ישנות כבר שלושה לילות אצל ליאנה. תפסיקי להסתגר פה," אמרה הרקובה בעודה עדיין עומדת בפתח. 
",סופי"היא חזרה על השם, שם שנראה ל- סופי כל כך לא מתאים לה... פשוט לא שם שהיא ראויה לקבל. 

מילותיה שזורות התחנונים של הרקובה לא הגיעו אל ליבה, שהיה שבור דיו כדי להפסיק להרגיש.

"טוב, אם את רוצה שהעניינים יהיו כך, אז ככה יהיה. אני ניסיתי ואת לא הסכמת לקבל את דבריי, אז את כנראה צודקת," אמרה הרקובה. את המילה 'צודקת' היא אמרה בזלזול המלווה בכעס קר; הקור של מילותיה הצליח לעבור בין כל שברי ליבה של סופי ולהעיר את כל הצער שאגרה מזה זמן רב. נימאס ל- סופי לשתוק- נמאס.

"לא הספיק לך מה שקרה באותו היום? למה את מנסה למצוא דרכים לפגוע בי? גם ככה כבר לקחת ממני את כל אשר היה לי. תפסיקי לפגוע בי, הניחי לי ועזבי את החדר עכשיו!" דרשה .סופי ענייה נראו כאילו להבה ריצדה מולן; האש בענייה איימה לשרוף את המראה בה היא נעצה את ענייה.

", סופי" אמרה הרקובה והתקדמה אל פנים החדר. צעקה פרצה מגרונה עם פסיעתה הראשונה; היא הועפה אחורנית והדלת נסגרה אחריה בטריקה רועמת ששברה את כוס השוקו של סופי 
.
תכולת הכוס נשפכה ונספגה במחברת הקלף של סופי . היא נתנה בה מבט קצר ואז ענייה ננעצו בנקודה הקטנה שהלכה וגדלה בכל רגע שעבר.

הנקודה הקטנה התחילה לקבל אט- אט קווי מתאר, קווים שהתאחדו לבסוף לגוש אחד עם כנפיים. 
"קלאק," אמרה סופי לכדור המעופף ששעט לעברה במהירות. היא פרסה את זרועותיה לצדדים כדי לתפוס את החבר היחיד שנותר לה; הוא היה כמעט לידה ואז בקול של בננה נמעכת הוא התנגש בחלון. היא הספיקה לתפוס אותו לפני שנפל מאדן חלונה אל מדשאות הוגוורטס החשוכות. הוגוורטס- המוסד אותו ייסדו ארבעת המייסדים הגדולים, מייסדים עליהם שמעה לראשונה כמה ימים לאחר בואה לבית הספר. בנוסף לכך, היא שמעה באותו היום לראשונה בחייה על המכשף שאיים להרוס את העולם, שכל המכשפים מקטן ועד גדול רעדו רק למשמע שמו. אילו הם היו יודעים על האויב שלה, הם היו כבר מזמן זורקים על אויבם אבן ועליה פתק, "אתה הפסדת בתחרות האיומים העולמים". חיוך עלה על פנייה לנוכח המחשבה על האויב שלה מביט בפתק כזה; זה רק היה נותן לו סיבה להשמיד את העולם כליל.

ציוץ ממקורו הקטן של קלאק החזיר אותה למציאות. 
"קלאק, התגעגעתי אלייך. איך הצלחת להשתחרר?" היא שאלה בשעה שידה גיששה פתק מקופל שנקשר לרגלו של קלאק. היא שלפה את הפתק בזריזות בציפייה לשמוע מאחיה, פתחה אותו בידיים רועדות מהתרגשות וקראה את הכתוב בקול רם:

סופי"היקרה ,אנא גשי אלי ברגים אלו .ברצוני לדון איתך על התנהגותך כלפי הסביבה." 
סופי סיימה לקרוא את הכתוב, קימטה את הפתק במהירות ואז, בקליעה מצוינת, נכנס הקלף המקומט לפח.

היא התיישבה במהירות במקומה, לקחה את עט הנוצה הלא- נוח שקיבלה במתנה, שלפה במהירות פתקית קטנה מלוח המודעות שהתקינה וכתבה במהירות את המשפט, 'אני לא יכולה לשמוע כי יש לי בעיה בסחוס של הלסת! כנ"ל לגבי דיבור. אגיע אליך ברגע שארגיש יותר טוב.' 
היא חיברה את הפתקית בזריזות על לרגלו הקטנה של קלאק ושלחה אותו לחלון. הוא עף לעברו עם הפתק מחובר לרגלו ונתקל בו, שוב. 

היא צקצקה בלשונה. "קלאק, אני יודעת שמוגלגים וקוסמים מרכיבים משקפיים, אבל מעולם לא פגשתי בינשוף במרכיב משקפיים. למרות זאת, אני מאמינה שאתה יכול לעשות זאת- אחרי הכול, אתה הינשוף שלי," היא אמרה בחיוך.

לראשונה מזה זמן רב היא חייכה באמת. 

היא הביטה בקלאק בעודו עף דרך החלון אל קומה אחרת במגדלי הוגוורטס. ענייה סרקו את הכוכבים שבשמיים, בעוד ריח וניל מתפשט בחדר. "אל תדאג, ,ג'וש אני אמצא אותך. אנחנו נשוב להיות דומים. אני אגשים את משאלתך הנצחית," היא אמרה לשמיים בתקווה
.
מילות הנבואה הדהדו זו אחר זו בראשה; "בן האלמוות יכשיר את בן התמותה. השניים שאחד המה, שומה עליהם להיות האחד שהכול הוא. וכשיאחדו השמש והירח..."
"השמש והירח..." המילים הדהדו בראשה שוב. "האחד שהכול הוא..."
מחשבה אפלה חדרה לליבה והציפה אותו ברגש חדש ואפל. בדיוק כשם שהשמיים יתכסו בעננים קודרים שאת בואם היא לא צפתה, החל לרדת גשם. חיוך התפשט על פנייה. 
"חבל- קלאק יאחר לחזור," היא אמרה בשעה שהחדר התמלא שוב בריח וניל נעים.

~~~~~O~~~~~~

הערות:
1.סופי ניסתה להסתיר את זה שהיא בכתה.
2.הכוונה של השורה האחרונה הייתה,על פי הספר עצמו ידוע שסופי היא בנאדם שלא חושב על מחשבות אפלות ורוצה רק טוב (לפחות בשני הספרים הראשונים),אבל בשורה הזו היא מרגישה נבגדת על ידי חבריה,ואז מגיע לליבה תחושה אפלה שאני לא ספר לכם עדיין מהי.
3.איפה שנימצא הסמיילי הכוונה למילה מ ל ו ו ה אני לא יודעת למה הוא מופיעה שמה,

שתהיה לכם קריאה מהנה:)

ותגיבו,אחרת איך אדע שקראתם?והאם אתם רוצים המשך?

		הפרק הבא