מילה של קונדסאי

שם הפיקצר: מילה של קונדסאי.
שם הכותבת: רייצ'ל.
דירוג: PG.
שיפ: איזכורים לג'יימס\לילי.
ז'אנר: אנגסט.
וויתור זכויות: רולינג.
תודות: מאיה התותחית, שגם ביטאה וגם עזרה לי במהלך כתיבת הפיקצר.

לילי וג'יימס אף פעם לא היו מהנורמה. לא, הם לא היו קרובים לשם בשום צורה. לילי וג'יימס, במיוחד ביחד – היו ההפך הגמור מכל דבר רגיל, וכנראה בגלל זה הם היו הדבר הכי טוב.

היו. מחשבה שמעולם לא עלתה בראשו. הוא אף פעם לא חשב שהוא ייאלץ לחיות בזמן שהם נרקבים שם למטה, כי קרניים הבטיח שהם יישארו ביחד גם אם סוף העולם יגיע מחר - והבטחות של קונדסאי אף פעם לא מופרות; אבל עכשיו, כשהתקווה כבר דועכת ומאבדת את הזוהר שהיה לה פעם, זה הדבר היחיד שהוא מצליח לחשוב עליו. 
ואם לחשוב על זה לא קשה מספיק, לדבר בהחלט לא בא בחשבון. גם השידולים הטיפשיים של רמוס, שאמורים לעודד אותו ולהרים את מצב רוחו רק משאירים אותו עמוק בתחתית.
"אולי תקשיב לי פעם אחת?" הוא צועק, ידיו לוחצות ברכות גסה על עצמות לחיו, ואז גולשות לשיערו במעשה שמכאיב לו עד אין ספור. "סיריוס, השתיקה לא תעזור לך!" רמוס נאנק ועיניו פוגשות באפור סערה. "הם לא חוזרים," הוא כבר לוחש, ומעמיד פנים שהוא לא רואה את האפור טובע בעגלגלות המים. סיריוס רק מושך באפו ולא מגיב, כי המילים נתקעות בגרונו ומועקה קשה מאיימת לפרוץ מתוכו היישר החוצה. גם לרמוס כואב, סיריוס יודע, אבל הג'ינג'ית שלו וקרניים היו הרבה יותר מסתם חברים. הם היו משפחה, והמשפחה היחידה שנשארה לו.
"אתה חושב שאתה היחיד באבל?" ירחוני זועק. הוא זורק את הידיים שלו באוויר בתסכול ואז נאנח. "גם אני מתגעגע, סיריוס! גם אני לא יכול להאמין שהם מתים! ותאמין לי, גם אני רוצה לנקום, אבל זה פשוט לא הזמן –"
" – לא הזמן?" הוא מתפרץ, עיני האפור-תכול שלו ננעצות בעיני הדבש של רמוס בכעס. הסערה עדיין לא פסקה. "לא הזמן? אז מתי יהיה הזמן הנכון, אה, רמוס? כשאתה תהיה הבא בתור?" הוא שואל ועיניו נודדות החוצה פעם נוספת, אבל רמוס לא מתיק ממנו את המבט. "צא," סיריוס קובע ומשתעל כדי להסוות ייבבה. "עיכבתי אותך מספיק." 
רמוס נאנח ומהנהן, רגליו מוצאות בלי עזרתו את הדרך החוצה. "הוא שמה בסדר בפנים?" הוא שומע את הקול המחוספס של האגריד ומושך באפו בשנית. 
"הוא יהיה בסדר," רמוס עונה בשקט, ואל קול פסיעותיו מצטרפות המגושמות של האגריד. סיריוס יודע שבקרוב גם קול פסיעותיו יתווספו לסימפוניה, כשם שאין לו כוונה לפספס את הטקס.

סיריוס זוכר את השיחה הזאת. לא כי הייתה לפני הלוויה, כמו שאחרים ישערו, אלא כי זו הייתה הפעם הראשונה שלא הצליח להחניק את הכאב; ואחר כך, כבר לא היה אכפת לו שהעיניים נפוחות והקול רועד, כי כשזרקו אותם לתוך ארון העץ הכהה שלא עשה להם שום צדק, הוא לא יכול היה לשתוק. 

גם עכשיו, כשרגליו מובילות אותו פעם נוספת אל תוך הזיכרון הכואב ונדמה כי זה הרגע הטוב ביותר לבכות - הוא לא בוכה. ספק מכך שהאספקה שלהם נגמרה - וספק מכך שבקרוב ייעזר בהם יותר. איך שלא יהיה, הדמעות מסרבות לצאת. 
כבר מרחוק סיריוס מזהה את הריח הדוחה והמצחין של המוות, ומקמט את אפו במחאה. כשביקר פה או בכל בית קברות אחר בעבר, הריח לא הפריע לו, ובדרך כלל הוא גם לא היה שם לב. אבל מאז שהשניים הצטרפו למחרוזת המוות הלא-נגמרת, המוות נתפס בעיניו כדבר נתעב ולא-רצוי; ולמרות זאת הוא לא יכול לחכות לרגע שבו יצטרף לשאר חרוזי המחרוזת.
עם שאיפה ארוכה שמרוקנת את כל האוויר בריאותיו, סיריוס צועד אל תוך השטח המגודר. הוא לא צריך לחפש אותם כמי שהיה כאן רק לפני שלושה שבועות - הוא מיד מוצא את עצמו עומד מול המצבה הלבנה שכמו ארון הקבורה, לא עושה להם שום צדק. 
השמות המתנוססים על גבי לובן השיש של המצבה, מתחדדים כשעיניו נוחתות עליהם, וגורמים לסיריוס לפלוט נחירה המזכירה את קרקור העורבים עם קום השחר. האנשים הטובים ביותר קבורים כאן, וכל מה שמוקדש להם הוא מצבה לבנה מזורגגת.
"מגיע לכם יותר." הוא קורא ובועט באבן הקטנה שמולו. הם לא עוד סתם אנשים שנקברו. הם הג'ינג'ית וקרניים - וכראוי לג'ינג'ית וקרניים, הם לא יכולים להיות כאן פשוט כמו כולם.

"רך כף," רמוס מגחך ולוקח מידיו את בקבוק הוויסקי-אש המרוקן למחצה. "אני חושב שזהו."
"היי!" סיריוס נאנק בתגובה אבל מרוב שכרות, אין לו כוח להתווכח ולחטוף ממנו בחזרה את הבקבוק שלו. 
"חברים לא נותנים לחברים לשתות ואז להגיד שטויות," רמוס מחייך ולוגם בעצמו מהבקבוק שלקח. סיריוס מסתכל עליו בפה פעור, אבל מאבד כל סיכוי להראות רציני כשגיהוק עמוק וארוך משתחרר ממעמקי גרונו. "חשבתי שכל העניין הוא להגיד שטויות כשאתה שתוי ולהאשים את האלכוהול," הוא מכווץ את גבותיו ומגהק פעם נוספת. "וחוץ מזה, אלה בכלל לא שטויות. נכון, קרניים?" הוא שואל, ומבטו נודד אל עבר פרוע השיער שישב בכורסא שמולו. 
ג'יימס מנתק את עיניו מהנערה הג'ינג'ית שקוראת לצידו והסתכל על סיריוס. "מה לא שטויות?" הוא שואל.
"סיריוס חושב שעל המצבה שלו צריך לרשום 'סיריוס בלק, הבחור שהיה לו הכל: סקס, קווידיץ' ואלכוהול'," רמוס אומר בגלגול עיניים. "ואני חושב שזה שטויות. תעזור לי?"
ורק בגלל המבט שרמוס נותן לו ג'יימס מסכים. "אני חושב שזה שטויות," הוא מגחך אליו. סיריוס מנענע את אצבעו בנמרצות. "לא, לא, לא. אתה איבדת את הזכות להביע דעה. אם מדי פעם תפסיק לבהות בג'ינג'ית שלי, אז – אולי – הזכות תשוב אליך," סיריוס מחייך בזדוניות.
"טכנית - היא הג'ינג'ית שלי," ג'יימס מתקן אותו בקריצה.
"טכנית - אני לא של אף אחד." לילי מצייצת ובפעם הראשונה באותו הערב מרימה את מבטה מהספר. ג'יימס צוחק ומושך אותה קרוב אליו, ולילי לא מצליחה להתאפק ומחייכת. 
"עוד נראה," הוא נוהם ואז תוקף את שפתיה.
"שנשאיר אותם לבד?" סיריוס לוחש לרמוס והוא כתשובה מהנהן במהירות, והשניים חיש מהר כבר עומדים על רגליהם. לילי, מובכת אבל צוחקת, מנתקת את עצמה מג'יימס ונדה בראשה. 
"זה בסדר, אתם יותר ממוזמנים להי - " היא מתחילה אך נקטעת על ידי ג'יימס, שמסמן לשניים ללכת. "אני חושב שעל המצבה שלו צריך לרשום 'סקס, קווידיץ' ואלכוהול," רמוס ממלמל. 
"... או רק סקס." סיריוס קורץ ושניהם בורחים לפני שלילי מספיקה לפתוח במרדף אחריהם. 

סיריוס נאנח ומנער מנעליו את העלים שנדבקו בהם. המוות כבר לא היה בדיחה בעיניו, במיוחד עכשיו, כשנדמה שהוא קרוב מתמיד. מחובתו, כחבר הכי טוב, השושבין והאפוטרופוס, הוא חייב שיכבדו את השניים כראוי. כפי שמגיע להם.
" – אני פשוט רוצה מצבה רגילה, כמו של כולם." ג'יימס אומר ופורע את שיערו, מתיישב על קצה המיטה של סיריוס. 
"אבל אתה לא רגיל," הוא עונה בקול עמוק. "לא אתה ולא אוואנס. מצבה רגילה לא תייצג אתכם כמו שצריך."
ג'יימס מעניק לו חיוך רחב מאוזן לאוזן. "אתה חושב שאני ואוואנס נישאר עד אז ביחד," הוא שואל, אבל נשמע יותר כמי שקובע עובדה. "מצחיק." ואז סיריוס פוגש במבטו. 
"אתה לא?" הוא שואל בקול הכי כן בעולם.
ג'יימס מושך בכתפיו והבעת דאגה עולה על פניו. "הכל תלוי בליל." הוא נאנח. 
"נו, באמת. הדרך היחידה בה לא תישארו ביחד היא אם לילי תמות." סיריוס מגחך ואז משתתק כשעיוות של כאב חולף על פניי חברו. "בכל מקרה," הוא אומר, "אני חושב שסיכמנו שאתה ולילי רחוקים מההגדרה של נורמה ולכן אתם לא יכולים לזכות בקבורה רגילה."
"לא סיכמנו את זה," ג'יימס מזכיר לו וקם על רגליו. "ואם אתה צודק ונישאר ביחד, להיקבר לצידה בהחלט יספיק," הוא מחייך ומושיט לסיריוס את ידו. סיריוס אוחז בה וקם בקלילות מהמיטה. "עזוב, אני כבר אמצא משהו לבד. משהו שיגרום לכולם לזכור את לילי וג'יימס פוטר: הנער שלא יודע לוותר בכבוד והנערה שנכנעה אחרי שכנועים רבים והתעללויות וריבים ומזמוז – " 
" – ארוחת ערב!" ג'יימס קוטע אותו ברוגע וצופה בו פוסק מנאומו ומתחיל לקפץ מצד לצד.
"למה אנחנו מחכים?"

סיריוס מוחה את עינו ומוסיף זר חבצלות לערימת הפרחים הנערמת. הוא כמעט צוחק כשהוא מבחין שרוב הפרחים הם חבצלות, והוא יודע שאם ג'יימס ולילי היו כאן איתו הם היו צוחקים וצחוקם היה מצחיק גם אותו. אבל הם לא כאן. או שהם כן - אבל לא בדרך בה הוא רוצה שיהיו.
הג'ינג'ית וקרניים אינם. סיריוס לא היה מוכן להודות בתבוסה הזאת עד עכשיו. לא כשראה אותם, דוממים על רצפת ביתם הקרה; לא בהלוויה; גם לא בימים שלאחר מכן. אבל כשהוא עומד עכשיו לבדו מול הקבר, לא נשאר לו דבר - רק להודות בתבוסה המוחצת שנחל. הם אינם. גם אם הם עדיין חיים ונושמים בזכרונותיו הברורים לו עד כאב - הם אינם, והעולם כבר לא בסדר. 

הייתה לו פעם השערה כזו, שאלוהים לוקח את הטובים ביותר ומשאיר את האחרים להסתדר לבדם. הוא הסביר את התאוריה לרמוס ביום ההלוויה, אבל זה חלק על דעתו. וכשהוא חקר לעומק, הוא הבין שאם הייתה זו אמת – רמוס ומרי כבר לא היו. זאת הייתה הפעם הראשונה שסיריוס שמח לטעות.
ובכל זאת, החיים על כדור הארץ אחרי שהם לא כאן לא יכולים להיות הגיוניים. קרניים הבטיח שזה הם עד סוף העולם, וסוף העולם עדיין לא הגיע.

סיריוס מוציא את השרביט ממעילו השחור וממלמל לחש פשוט לאוויר הקר של נובמבר. האת, שברוב טיפשותו שכח עוד בבית, מופיעה בידיו, חדשה כתמול שלשום. סיריוס ניגש לצידו של הקבר, מתרחק כמה צעדים ודוחף את ראש האת אל האדמה הלחה.

הרחובות הגשומים סוגרים עליו מכל הכיוונים וסיריוס לא מזהה איפה הוא. הוא מחזק את אחיזתו בתיק הבלוי שעל גבו. כשתמונה מקומטת נוחתת על המדרכה שלמרגלותיו, הוא יודע לאן ללכת.
"אני יכול להיכנס?" הוא שואל ושומר על רמת דיבור קלילה. ג'יימס משפשף את עיניו מאחורי הזגוגיות וממצמץ. 
"רך-כף?"
"אני אקח את זה כ'כן'," הוא מחייך ונדחק בין זרועו לבין הקיר. ג'יימס סוגר את הדלת ולוקח את התיק ספוג המים מידיו של סיריוס. 
"הכל בסדר בבית?" הוא שואל, ולפני שסיריוס עונה הוא יודע את התשובה - רע. מאוד רע. "תישן היום בחדר שלי ומחר נציע את שלך," ג'יימס ממלמל בקול צרוד ודוחף את סיריוס במעלה המדרגות. "קדימה. הערת אותי באמצע חלום." הוא מותח את ידיו ומדביק אותו.
"נתערב שבניחוש אחד אני יודע על מי החלום הרטוב - " הוא מגחך - "הזה היה," סיריוס מגחך שנית וג'יימס משיב לו חיוך.

סיריוס מנגב את הזיעה הקרה שנאגרה על מצחו ומתנשף באי-נחת. "אולי זו רק בדיחה מרושעת," הוא מסיק בקול. "אולי הם לא מתו. אולי עוד כמה שניות בדיוק הם יקפצו מאחוריי..." והוא מסתובב כדי לראות אותם עומדים שם, ובמקום זאת הוא לא רואה כלום. 

"למה לא חקרת אותי?" סיריוס שואל, מנגב את שיערו ומשתחל אל תוך החולצה של ג'יימס. ג'יימס חוזר אל החדר וידיו אוחזות במגש מלא המאכלים שגמדונית הבית הוציאה ממש בזה הרגע מהתנור ופניו עוטות ארשת בלבול. "לא חקרת אותי כשהגעתי לכאן, רטוב עד שד עצמותיי עם תיק שברור שנושא את כל מה ששייך לי. למה לא חקרת אותי, ג'יימס?" הוא שואל, וג'יימס יודע שהוא רוצה תשובה כנה כי הוא לא קורא לו קרניים.
"אני לא יודע," הוא משיב. "אני מניח שפשוט ידעתי." ג'יימס אומר ומושיט לסיריוס פחזנית-ריבה. סיריוס לוקח אותה ונוגס. "וזה לא מפריע לך?"
"מה מפריע לי?" ג'יימס צוחק. "שאתה פה? בלאו הכי גרת כאן... בהחלט הגיע הזמן שתעבור לתמיד." הוא מחייך ומזנק על סופגנייה בהישג יד. 
סיריוס בולע ומניח את האוכל על השידה, ואז מתיישר כדי להסתכל לו ישירות בעיניים. "זה מפריע לך?" הוא חוזר על שאלתו.
"רך-כף, אתה יודע שמצידי אתה יכול להישאר כאן לנצח. איתי לנצח. בשביל מה אתה שואל?" ג'יימס מגחך.
"אני חושב שאוואנס תקנא," סיריוס מכווץ את גבותיו וג'יימס משחרר גיחוך עצבני. 
"אני בטוח שהיא תשרוד," הוא מחייך וטופח על שכמו במין הבעת אהדה.
"אתה מבטיח?" סיריוס שואל ומעפעף עד שעיניו מתחילות לכאוב. ג'יימס נשען אחורנית על מיטתו ופולט אנחה שקטה. 
"מבטיח," הוא עונה בקול אבירי. ומאחוריי ההערות הסרקסטיות שניהם יודעים שמסתתרת הבטחה אמיתית.

סיריוס מתיישב מול הבור שנחפר ונאנח אנחת הקלה. הוא מניח את האת לצידו. מחובתו, בתור החבר הכי טוב והשושבין והאפוטרופוס, עליו לשמור על שמו הטוב של מכרו.

קרניים הבטיח, וקונדסאי לא מפר הבטחות.