סופר מוגל! -פיקצר

ביום-יום שלי בבית הספר-אני חנון. סיימתי אותו לפני כמה ימים ואני הרבה יותר שמח שאין מסביבי חבורת מטומטמים שמכנים אותי בשמות גנאי. אני סוף-כול-סוף יכול לכתוב ביומן שלי מבלי שיצעקו לעברי: "היי! נקבה! אוכל לשאול את היומן שלך לרגע? אני רק רוצה לבדוק מה כתוב שם!" ודברים מעצבנים כאלו... אבל באמת הייתי כזה, חנון דביל שכותב יומן וכולם יורדים עליו... הייתי עצוב ואומלל בכול מקרה בחיי, מפני שכול המשפחה שלי נעלמה...
הכול התחיל בעצם, בירח הדבש שלי ושל נוריס. אתם שואלים מי זאת נוריס? אה.. נוריס, היא חברתי הטובה! אבל, איך בעצם לחנון מחשבים פסיכופט יכולה להיות חברה? הא? זה פשוט מאוד, היא פשוט היתה גם, כמוני, לוזרית שלא שווה כלום... אבל, לדעתי, היא היתה מיוחדת... נראה היה שהיא מסתירה משהו... היא כל כך חיכתה לדבר הזה, לחופש הגדול של כיתה ד'. "מה כל כך דחוף לך?" הייתי שואל. "אממ.. אני עוברת לבית ספר חדש ורחוק!" היא היתה מהססת בתחילה... אבל אז היא היתה שמחה וצוהלת! היה נראה כאילו היא כל כך רוצה להגיע לשם... השנים עברו. בכיתה ה' הפכתי לחנון היחיד בכיתה כי נוריס עברה. עכשיו הכול ברור? אם כך אתחיל...
כמו שאמרתי קודם, הכול התחיל בירח דבש שלי ושל נוריס. הלכנו לתחנת הרכבת ''קינג קרוס'' כדי לעלות על האקספרס של רציף 9 ולהגיע לצפון הארץ לנפוש במלון יוקרתי.
"ארגוס?" היא אמרה כשנעמדה פתאום, פוזלת לשער מאבנים שעמד בין הרציפים 9 ו- 10.
"כן?" שאלתי.
"אני חייבת להודות במשהו.." היא היססה והזיעה.
"מ-מה?" שאלתי. הייתי בטוח ב 100% שזה קשור לבית הספר החדש שלה.
"אתה זוכר שעברתי בית ספר כשהתחלנו את כתה ה'? והיינו בני 11?" היא שאלה. הנהנתי בראשי להסכמה.
"יופי, אז רציתי להגיד שזה היה בית-ספר קצת..." הרצנתי והקשבתי בעניין רב.
"קצת מה?"
"זה היה בית ספר של... לא!" היא צרחה כשנשענתי על פנים שער האבנים.
"בית ספר של לא?" גיחכתי.
"אל תישען!" היא התעלמה מהערתי והזיזה אותי. התקרבתי שוב לקיר ובחנתי אותו. "אל תיגע" היא הגריעה. הרמתי את ידי ונגעתי בקיר. דחפתי אותה לתוך הקיר והיא פשוט נכנסה לתוכו! התקרבתי עוד, הכתף, עמוד השידרה, רגל אחת, כול הרגליים! רק הראש נישאר.
"בית ספר של קוסמים" היא אמרה בשקט.
"את יכולה לבוא אם בא לך" סיננתי ודחפתי את ראשי פנימה.
פתאום נגלה לעיניי פלא מדהים, המון ילדים בני 11 בערך רצו והסתובבו עם עגלות גדולות שיש עליהם ינשופים ותנשמות! ילדים בוגרים שנראו משועממים כל כך-היו גם הם שותפים לרקע שניגלה לעיניי. חלקם נראו שמחים לחזור-וחלקם לא. "אתה רוצה לחזור לשם בכלל?" ראיתי ילד ג'ינג'י מדבר עם ילד כהה עור. 
"אבל לחזור לאן?" פתאום נפלטה השאלה מפי.
"לחזור לבית הספר, הוגוורטס כמובן" ראיתי את נוריס לידיי, ענתה לי על שאלתי.
"היה לי אסור לגלות" היא הסבירה.
"הייתי רוצה אבל..."
"לא יכולת! הבנתי אותך!" קראתי.
"ארגוס-"
פתאום נשמע צופר מרעים. "כולם לעלות! כולם לעלות!'' איש שמנמן קרא לשמע קול הצופר. המוני ילדים רצו לרכבת, רמסו אחד את השני. "קדימה! כן! הוגוורטס!" הם קראו. אני ונוריס נסחפנו עם ההמונים. "ארגוס!" היא זעקה. "נוריס!" השבתי בצעקה. תלמידים רבים דחפו אותנו מההתרגשות. חשבתי שאיבדתי אותה, היא היתה הרבה מאחוריי. "נוריס! בואי!" צעקתי לעברה. כבר הייתי על סף הרכבת לבית הספר המוזר הזה, בסך הכול רצית ליהנות מירח-הדבש שלי בנחת! "נו! כנס כבר!" ילד אחד דחף אותי, נפלתי על המדרגות של הרכבת, בלית ברירה – נכנסתי פנימה.
***
"היי, ניראה לי שהוא קם עכשיו..." שמעתי קולות סביבי. הרגשתי שאני שוכב על מיטה. התרוממתי. "נוריס?" מלמלתי. ,כן! כן אגרוס, זו אני!" שמעתי קול מוכר. "נוריס" מלמלתי שנית. "לאט..." קולה של נוריס אמר. שפשפתי את עיניי ופקחתי אותן. "איפה אני?" שאלתי.
"באקספרס" נוריס קרנה אלי.
"באקספרס לאן?" חקרתי.
"ל.. הוגוורטס" היא היססה.
"זה מה שהיה חסר לי... ירח דבש מוקף בקוסמים" אמרתי.
"אוי, אל תהיה כזה יבש" היא הפטירה.
ראשי החל לכאוב. "איי..." מלמלתי.
"קח" מישהו נתן לי שוקולד. "אני רמוס לופין" הוא הציג את עצמו. "בן 16, שנה שישית" הוא התגאה. "מה, אתה חדש פה?" הוא שאל. "אני, בן 29" עניתי. "ולמה אני צריך שוקולד?" זלזלתי. "זה עוזר" הוא אמר ויצא מהתא.
***
הגענו ל 'הוגוורטס' ואני ממש מתוח. מה כבר אפשר לעשות? אני, לא קוסם, לא יודע מה המוצא שלי, ומאיפה באתי, אני נשוי לקוסמת ששולחת אותי למקום שבו למדה, מה אני אמור לעשות? ללכת למנהל שלה ולהגיד לו: "היי! אני ארגוס פילץ', בעלה של נוריס! אני אפילו לא קוסם והתפלחתי לרכבת שלך! מה תגיד על זה?" ממש לא... נראה מה יהיה לנוריס להגיד על זה...
***
"את רוצה שאני אהיה שרת בהוגווטרס?" צרחתי.
"בהוגוורטס" היא תקנה. "וחוץ מזה, למה לא? אני אהיה החתולה שלך, כי אני אנימגוס, ואתה השרת של בית הספר! פשוט גאוני!" היא התלהבה.
***
"אתה אומר שזו החתולה שלך?" דמבלדור שאל אותי. "בטח" הנהנתי. "גברת נוריס" הזכרתי את שמה. "ואתה אומר שאתה רוצה להיות שרת" דמבלדור הרהר. "כן" אמרתי. הוא ליטף את זקנו ואז אמר. "טוב! בהוגוורטס שמחים לקבל כול אחד ואחד!" הוא צהל. "תודה אדוני" קרנתי. ליטפתי את נוריס, אופס, את גברת נוריס, וחייכתי. "בוא אחרי" דמבלדור אמר ויצא מהחדר. הלכתי אחריו במסדרון ארוך עד שנעצרנו ליד דלת אחת. דמבלדור פתח אותה ואמר:"זה יהיה החדר שלך" "תודה" עניתי בנימוס והכנסתי את גברת נוריס לחדר. "תיהנה!" דמבלדור אמר ויצא מן החדר. ברגע שהוא יצא גברת נוריס נכנסה למערבולת וחזרה להיות היא. "זה פשוט גאוני כול הדברים שאני מוצאיה מהראש!" היא קראה. "אולי בכול זאת איהנה כאן" אמרתי. "אני אוהבת אותו כל כך!" נוריס חייכה בעונג וחיבקה אותי.

והם חיו באושר ועושר... טוב, לא כל כך בעושר...

                         -הסוף!-