בלי שאף אחד ידע. בלי שאף אחד שמע. לזה שאין לנקוב בשמו, היה.... בן. בבית עזוב, נטוש, מפחיד מעט, גר לו הילד הקטן. שמו סלאזר. סלאזר רידל. סלאזר היה ילד חכם, אמיץ, וטוב-לב. הוא היה שונה באופן מוחלט ממשפחתו. יפה-תואר היה. למרות כל הקשיים, סלאזר הקטן קיבל את המכתב להוגוורטס! אחיו כבר מת-ולכן הוא רצה להתחיל חיים חדשים, הוא רצה לממש את שושלת משפחתו. בעזרת מוח, אומץ ותושיה, סלאזר הגיע לתחנת קינג קרוס לבדו! סלאזר כבר השתמש בעבר באבקת הפלו, ולכן הוא הגיע ישר לארובה הקרובה לתחנה. סלאזר שמח מאוד שאיש לא הכירו, ובכן.. איש לא ידע לפני זה שלזה-שאין-לינקוב-בשמו היה... בן! איש לא ידע, מלבד פרופסור מקונגל. היא זאת ששלחה את המכתב, בסתר, לסלאזר. מדוע? זה בדיוק מה שסלאזר חשב.
"כולם לעלווות!" הכרוז קורא. מוטב שארוץ לרכבת-לפחות אם אני רוצה תא אחד, נורמלי, שקט. אני פוחד להכיר ילדים חדשים, הם יפחדו ממני... "ילד!" קרא אלי האיש שעמד בכניסה לכבת ובדק שכולם נכנסים. הפנתי אליו את מבטי. "אתה להוגוורטס?" הינהנתי. הוא חייך, "מה שימך?" היססתי, מה אומר? ברגע שהמילה 'רידל' תצא מפי-לא אאעלה לעולם לרכבת! פתחתי את פי אבל אז נישמע הצופר הקורא שהרכבת יוצאת. "לא משנה" האיש האיץ בי. "העיקר שתיהנה. היי, אתה ממש מזכיר לי מישהו..." הוא אמר ובחן אותי. רעדתי מפחד. לפתע הוא ציחקק. "זה לא אפשרי." הוא פסק בבת צחוק. אחזתי במזוודה ורצתי לרכבת. עוד תא מלא, ועוד אחד, ועוד.. אין כאן תא ריק? תא שבו אני יכול לחשוב לבדי? הצצתי לתאים, תא אחד עם ילדה שחורת-שיער וילד בלונדיני ומנומש, ניראה שהם... איכס! תא אחד עם שלוש ילדות שמפטפתות... אלפי תאים יש כאן! הו! הינה אחד! חייכתי, פתחתי את הדלת היתיישבתי והבטתי בחלון. מדוע הפרופסור מקונגל שלחה לי מיכתב להוגוורטס?לולא אחי הגדול הייתי מקבל את המכתב מדמבלדור... מה יקרה אם אתמיין לסלית'רין? מה אם לא אהיה בגריפינדור? מה אם... "יושבים כאן?" ילדה ג'ינג'ית חמודה קטעה את מחשבותיי. הנדתי בראשי. "שבי" מלמלתי. היא חייכה בעונג וישבה. "שנה ראשונה" היא אמרה כאילו לעצמה. "כן.." לחשתי. "מדהים! לא כך?" היא שאלה. חייכתי והנהנתי. "לילי"היא חייכה והושיטה את ידה."לילי פוטר" אמרה. הושטתי לה את ידי ולחצנו אתם. "ו-ומה שימך?" שאלה בעיניון רב. "פרדי פתינסון" שיקרתי."ארצה להיות בגריפינדור" אמרתי, אבל הפעם זה היה באמת... "גם אני!" היא פערה את פיה. "אמא ואבא היו שם כשהיו צעירים!" היא הסבירה. "לכן ארצה להמשיך את השושלת" היא קרצה. "מישהו רוצה משהו מתוק? מישהו רוצה משהו מתוק?" גברת שמנמנה עם שימלה משובצת ועגלה גדולה מלאה בכל טוב פתחה את דלת התא ושאלה: "משהו מתוק ילדים?" הבטתי על לילי והיא עליי. "פרדי" היא אמרה לי, היתבלבלתי. "סליחה?"שאלתי. "פרדי, אולי ניתחלק בכסף וניקנה צפרדעי שוקולד?" היא שאלה. "למה שלא ניקנה אחד לכל אחד?" לא הבנתי. "מיפני שאמא לא מרשה לי לאכול חבילה שלמה..." היא צחקה. חייכתי. "בטח" עניתי. הגברת, שניראתה כאילו שאיבדה את סבלנותה. דחפתי יד לכיס ושלפתי שני חרמשים ואוניה. לילי עשתה כמוני ושלפה שלושה אוניות מבריקות וחרמש אחד. "שתי אוניות ושתי חרמשים" הגברת אמרה. "לחבילת צפרדעי שוקולד?" לילי ואני שאלנו פה אחד. "יצאו קלפים חדשים, אולי יתמזל מזלכם ויצאו לכם כמה מהם" היא קרצה לעברינו. אני ולילי לקחנו אוניה אחת וחרמש אחד ושילמנו לגברת. היא נתנה לי ביד חבילה גדולה עם עטיפה אדומה בוהקת. "בתיאבון!" היא אמרה. "משהו מתוק?" לילי חיכתה את הגברת בחיקוי מדיוק ושנינו צחקנו. פתחתי את החבילה ויצאו לנו שלושה קלפים-אחד של שר הקסמים, אחד של דמבלדור -שהיה לי כבר מאה פעמים- ואחד של... מה?! לא! אחד של.. אחי הגדול. טום. לילי פערה את עינייה. ,"מה קרה?" ניבהלתי. "אחי הגדול חייב את הקלף הזה! של וולדמורט!" היא קראה. "קיראי לו טום!" צעקתי עליה. "סליחה" היא לחשה. ואז שנינו צחקנו. "אפשר לרדת!" הכרוז קרא. לפתע ילד עם שיער שחור ופרוע פתח את הדלת ואמר:"היי! ליל, יש לי את הקלף של אדון האופל!" הילד קרא. "ג'יימס! השגתי אותו גם!" היא הניפה בקלף. "הו, אז תביאי אותו לאל!" ג'יימס הציע. לילי הינהנה. "ו-ומי אתה?" ג'יימס שאל במבט חוקר והצביע עליי. הוא העביר מבטים ממני ללילי ומלילי אליי. "ח-חבר" לילי חייכה. חיכתי. "מוטב שנרד לפני שהרכבת תיסע"ג'יימס אמר. כולנו הנהנו ויצאנו החוצה.
איש ענק הוביל אותי ואת לילי ועוד המון ילדים לסירות קטנות. אני לילי ובן דוד של לילי שניקרא הוגו וויזלי היינו ביחד בסירה ושטנו לעבר הוגוורטס. כעת אני יושב ליד לילי שהכירה לי כבר את כל משפחתה. את אחיה הגדול שניקרא אלבוס ואת בת דודתה שניקראת רוז והיא בגיל של אלבוס... ואת ג'יימס שהוא מדריך... הפרופסור מקונגל מנהלת הוגוורטס נואמת על החוקים שבבית הספר ועל איך צריך להתנהג. אבל אני הכי פחדתי-מטקס המיון... "וכעת" הפרופסור הכריזה "נמיין את תלמידי שנה הראשונה לבתים" היא אמרה וחייכה חיוך רחב. ואז מצנפת המיון שרה קצת... ואז התחלנו להתמיין. "דן טמפרטון!" מקונגל קראה. דן ניגש למצנפת ו... "ריבנקלו!" "הולי קלייר!"הולי התיישבה ו.. "גריפינדור!" שולחן גריפינדור מחא כפיים בחוזקה. "סיימון פיבר!" ו... "הפלפאף!" "מאלפוי הקטן!" מקונגל אמרה ברישמיות. ו.. "סלית'רין!" "לילי פוטר!"-ראיתי את אלבוס וג'יימס מנפחים את החזה בגאוה. "גריפינדור!". עוד המון תלמידים ותלמידות התמיינו. "גריפינדור!" "הפלפאף!" ריבנקלו!" "סלית'רין!". רק אני-נשארתי אחרון. "סלאזר רידל." מקונגל אמרה בקרירות. כולם הביטו בי. ג'יימס, אלבוס, רוז... לילי. היא השפילה מבט במבוכה. וודאי חושבת- 'כיצד שיקר לי?' או- 'איזה גס רוח ומנופח!'. התביישתי. ניגשתי לכיוון המצנפת. הלכתי צעד אחר צעד, רעדתי, -גם מקור וגם מפחד-. כולם הפנו את הראש אליי. המורים, ראשי הבית, המדריכים, התלמידים... התיישבתי על הכיסא. עוד לא חבשתי את המצנפת ו-"סלית'רין." לא האמנתי. איני כזה! המצנפת לא הונחה עליי! היא פחדה! זה לא הוגן! עכשיו הינני בסלית'רין! אני מתבייש כל כך.
זהו לבינתיים! יפה? מה אתם אומרים? תגיבו! אני ימשיך עוד! אל תידאגו! זה עוד לא הסוף!!!
|