הגאון הקטן

אוקי, הערה: הסיפור בפאנפיק לא ממש לפי הספר! ואני כן קראתי את הספר השביעי, אפילו3 פעמים!

ילד קטן וצנום עלה על הרכבת האדומה. "להתראות", אמר הילד לעבר משפחתו. הילד נשק לאמו ואביו לחץ את ידו. הילד היה אלבוס דמבלדור. אלבוס לקח את המזוודות והלך אל התא הראשון. בתא ישב  ילד רזה וגבוה. "סליחה, אפשר לשבת כאן"? שאל אלבוס את הנער. "אין בעיה", הנער ענה. קולו היה מעט חורקני. אלבוס התיישב מול הנער ואמר, "קוראים לי אלבוס, אלבוס דמבלדור". "לי קוראים אלפיאס דודג'", אמר הנער, "אבל כולם קוראים לי דוגלי". "בסדר". אמר אלבוס. לפתע נשמעה קריאה: "ילדים חמודים?: רוצים מהעגלה ממתקים? קנו את כל מבוקשכם אצל גברת קנדי, ורק טוב יהיה לכם!" כך זמרה גברת קנדי כשעברה אם העגלה העמוסה ממתקים. דוגלי הושיט 3 חרמשים ו2 גוזים לגברת קנדי והיא החזירה לו בחיוך סוכריות בכל הטעמים של"ברטי בוטס". "התכבד!" אמר דוגלי ופתח את חבילת הסוכריות. "תודה", אמר אלבוס והוציא סוכריה חומה שנראתה נהדר. אלבוס הכניס את הסוכריה לפה אבל מיד ירק אותה. "אוי ואבוי לי", הוא אמר לדוגלי. "כרגע טעמתי סוכריה בטעם קיא!" דוגלי צחקק ואז אלבוס אמר: "לעולם לא אטעם יותר סוכריות של ברטי בוטס!" דוגלי הפסיק לצחקק ועכשיו הוא צחק צחוק גדול. אלבוס הצתרף לצחוק של דוגלי וכך נוצר מצב מוזר: שני נערים יושבים בתא ברכבת ומתפוצצים מצחוק! מוזר לא? אלבוס מחה מעייניו את דמעות הצחוק האחרונות. לאחר כמה דקות הם שמעו שוב את גברת קנדי קוראת: "ילדים, ילדים, מכירת חיסול של הממתקים שעוד לא נקנו! ילדים, ילדים, בואו תראו!" עד שהגיעה גברת קנדי לתא שלהם, כל הממתקים כבר נגמרו חוץ מחבילה אחת של צפרדעי שוקולד. אלבוס קנה אותה לדוגלי, כאות תודה על זה שהיה נדיב אליו קודם. "תודה, אבל אני אוהב רק את הקלפים", אמר דוגלי לאחר שאלבוס נתן לו את החבילה. לפני שאלבוס הספיק להגיב נשמע קול: "תלמידי הוגוורטס, אנחנו נגיע לטירה בעוד כ5 דקות. נא להתלבש בגלימות שלכם!" אלבוס ודוגלי מהרו להתעטף בגלימות ולצאת מהרכבת.

המשך בקרוב!

		הפרק הבא