|
שם הפיקצר: קרקע יציבה.
שם הכותבת: רייצ'ל.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: סיריוס\רמוס חד צדדי.
דירוג: PG.
ז'אנר: רומאנס, אנגסט.
תודות: לנגב שביטאה 3>
וויתור זכויות: לרולינג בלה בלה בלה.
אזהרה: פיקצר זה מכיל סלאש (מערכת יחסים בין שני זכרים).
סיריוס לא בוכה. או לפחות לא בפני רמוס. זה זמן קשה לשניהם והוא רוצה להעמיד פני חזק כדי שרמוס ידע שגם אם כל העולם מתפורר סביבם, הוא ישמש לו קרקע יציבה לעמוד עליה.
בלילות הקרים, הבודדים, שנאלץ להעביר באזקבאן, סיריוס נאבק אנושות כדי שלא יילקח ממנו הזיכרון היחיד שהוא רוצה לשמר. הוא ורמוס וג'יימס ולילי מטיילים בפארק, וידו של רמוס מוצאת את דרכה לשלו מבלי משים. ליבו של סיריוס מחסיר פעימה למגע - גם אם נגרם בטעות. רמוס מחייך בהתנצלות והחיוך שלו כל כך מסנוור שסיריוס מצמצם את עיניו ומסיט את מבטו. הוא רוצה לזכור את רמוס בחתונה של ג'יימס, יפה וזוהר ואלגנטי בזמן שהוא קורא את הברכה, וכל מה שהוא שומע זה רק זמזום של קולו הנעים, המוכר, מגבש מילים חסרות משמעות להרמוניה. הוא רוצה לזכור אותו בלילה שסיפר להם על הקללה, דואג וכואב ופוחד גם יחד, אבל לא לעצמו – אלא להם. הוא רק רוצה לזכור אותו, חזק וברור, כי בלי זה – הוא פשוט לא מוצא סיבה לחיות.
סיריוס לא יודע מתי זה התחיל, אבל זה לא באמת משנה לו. הדבר היחיד שהוא יודע זה את רמוס. את העיניים המוסריות שלו ואת שיער הברונזה המסורק שלו ואת השפתיים החיוורות שלו שהיו קוראות לו בלחישה מתוך שינה.
נשיקות הסוהרסן כואבות, אך סיריוס סובל אותן בשקט, כי כל מה שהוא רואה בעיני רוחו זה את אותו הבוקר בפארק והחיוך המסנוור של רמוס והוא יודע שיהיה בסדר - גם אם עוד הרבה זמן, כי כל עוד רמוס מחייך העולם חסר דאגות.
כשסיריוס שט עם ההיפוגריף בשמיים, הדבר היחיד שהוא מסוגל לחשוב עליו זה שהוא משוחרר. משוחרר, אבל לא חופשי. כי את הרגשות שלו הוא יצטרך לשמור לעצמו, והכלא הזה גרוע מאזקבאן.
את הלילות של אחר כך הוא מעביר בשינה בצורת האנימאגוס שלו, כי הוא לא יכול להסתכן שיראו אותו כפי שהוא באמת.
'סיריוס בלק, האסיר הנמלט'.
רמוס הוא בין אותם היחידים שמאמינים שסיריוס לא ביצע את הפשע, וסיריוס מודה לו עשרות פעמים, גם אם לא כולן בקול. הוא רוצה לעשות יותר, אבל הוא יודע שהוא לא יכול.
סיריוס רואה את הכאב בעיניים של רמוס כשהוא מציע לו להתארח אצלו, ולכן הוא מסרב בנימוס כי הוא יודע שכך יוקל לו. רמוס לא יודע שזה כואב לסיריוס יותר מאשר לו.
סיריוס כועס על רמוס כי הוא כבר לא בא לבקר אותו, אבל מצד שני כך הוא יכול להתמודד עם הכאב, כי הידיעה שהוא ממש שם, עומד מולו, והוא לא יכול לעשות דבר בנידון – מאפילה על הכאב של היעדרו.
בקביק מקשיב בחן לכל הדיבורים שלו על הכאב. על אובדן ועל אהבה ועל כל דבר שכואב לו עכשיו. בקביק לא יכול לעזור לו או להציע לו דרכי עידוד, אבל הוא נמצא שם כשסיריוס מרגיש לבד ולכן לא אכפת לו. הוא מגדף, צועק ומייבב, גם כשהוא יודע ששום דבר לא ישתנה. סיריוס חייב להוציא את זה החוצה, ובקביק לא מתנגד.
כשדמבלדור מזמן את חברי מסדר עוף החול סיריוס יודע שהוא חייב ללכת גם אם הוא לא רוצה. בקביק נושא אותו להוגוורטס, המקום שפעם סיריוס חשב לבטוח מכל וכעת הוא חושש מלהיכנס פנימה. רמוס נשען על אחד העמודים וכשהוא מבחין בסיריוס הוא מנופף לו, וסיריוס מרגיש צביטה בלב. לפתע רמוס עומד כל כך קרוב וסיריוס לא יודע מה לעשות, אז הוא מושך אותו למגע שלא חלקו כבר יותר-מדי זמן. רמוס כורך את זרועותיו סביבו ומתפרק, דמעותיו נספגות בחולצתו. וסיריוס מרגיש כאב.
סיריוס לא בוכה. או לפחות לא בפני רמוס. אבל הכאב קשה מנשוא, והוא כבר לא יכול להעמיד פני חזק כי הקרקע מתחילה להתפורר ממש מתחת לרגליו ושום דבר כבר לא יציב יותר. גם החיוך של רמוס כבר איננו.
|
|
|
|
|
|
|
0 חרמשים
(5) 5 דירגו
כותב: 
זה מרגש.
אני חייבת שאנשים לא אוהבים סלאש כי אנחנו פשוט לא רגילים לזה, הפאנפיק היה מהמם ומרגש, אהבתי בעיקר את הסוף והקישור שלו להתחלה!
יהההההעעעע! יפההה :))
