צבעוני אדום

מבוסס על סדרת הספרים 'בני האלמוות'.

תודה רבה גם לנועה שביטאה D:

~*~

כשאני פוקחת את העיניים, הדבר הראשון שאני מבחינה בו זה שהצד השני של המיטה ריק.
אני ממצמצת כדי לאשר את מה שרואות עיניי, ואז אני קופצת מהמיטה כשלחץ משונה משתלט עליי.
"חשבתי שנעלמת," אני נאנחת כשאני שומעת רחש מאחוריי ואני מסתובבת, רק כדי לראות את ווילון חלוני מרקד לצלילי הרוח. 
הכאב שאני מרגישה כבד מנשוא, ואני מניחה יד על ליבי, מביטה לכל עבר בניסיון לאתר כל דבר שיוכיח שהוא לא נעלם שוב.
אבל אני לא מוצאת כלום.
הנוצה השחורה והציור והחולצה שלו שהניח על הכיסא לפני שהלכנו לישון, הכל נעלם.
אני מתמוטטת על הרצפה ומחזיקה את הראש בכפות ידיי, ולא אכפת לי שאני צורחת או בוכה, ולא אכפת לי שסאבין תתעורר ותבוא ותשאל לפשר הדבר.
לא אכפת לי כלום. אני רק רוצה שהוא יחזור -

"אוור?" הקול שלו, מתוק ועבה ומוסיקלי, מלטף אותי ומעביר בי צמרמורת נעימה.
אני מהמהמת כתשובה ופוקחת את עיניי. אני רואה שעוד חשוך בחוץ ומבינה שזאת השעה לחזור לישון, אבל אין לי שום כוונה להירדם ולשוב לסיוטים החוזרים שלי.
"הכל בסדר?" הוא שואל, כשידו מוצאת את דרכה למותניי ומקרבת אותי אליו כדי שיוכל להרגיש בחום גופי.
"עכשיו כן," אני עונה בקול צרוד של הרגע-קמתי-משינה. דיימן מחייך ומעביר את ידו בשיערי, מקרב את פניו אל פניי ונושק למקום שבו הייתה הצלקת.
אני עוצמת את עיניי ופולטת אנחה שקטה. השפתיים של דיימן נדבקות אל שלי, והריח המשכר שלו פולש לאפי ואני מושכת אותו אליי רק שאוכל להריח אותו יותר טוב.
"יש מחר יום ארוך. את צריכה לישון," הוא קובע בקול ההחלטי שלו ודוחף אותי כך שאשכב. אני מנענעת בראשי, נמנעת מלהסתכל לו ישר בעיניים, כי אני לא רוצה שהוא ידע.
אבל כמובן שהוא יודע.
"אני לא עוזב, אוור," דיימן מבטיח, ואני תוהה אם הוא מתכוון למשמעות הסמויה. כתשובה, הוא מהנהן ונושק לי על הלחי, ואז הוא נשכב לצידי, נשען על שורש כף ידו כך שיוכל לבהות בי עד שארדם.
"אני אהיה כאן כשתתעוררי," הוא לוחש ומקרב אותי אליו עוד יותר, והמיטה מרגישה לפתע קטנה ממה שהיא באמת. אני מניחה את ידי על זרועו ולוחצת עליה חזק בזמן שאני עוצמת את עיניי, ודיימן מגחך ונושק לי פעם נוספת.
"לנצח," אני אומרת ומעלה חיוך על שפתיי.
"לנצח," הוא מאשר ומושיט את ידו אל מאחורי אוזני. 
ומבלי להסתכל אני יודעת שהוא מחזיק צבעוני אדום.