סחרור...
תחושה של נפילה בתוך מנהרה ארוכה...
בחילה...
דני התעוררה בבהלה. אורות עמומים ופרצופים דואגים נגלו לעיניה, בוחנים אותה בדאגה. "אליסיה! בוני! אד! פרד! או שבעצם... ג'ורג'?!" "דני!!" נשמעו צהלות מכל עבר. דני הסתכלה סביב. המרפאה נגלתה לעיניה. אוי, לא שוב... נאנחה דני באכזבה. אם יש מקום בהוגוורטס שהיא הכירה היטב וגם זכרה איך להגיע אליו, זה היה המרפאה. מאז ומתמיד היא הייתה ילדה מבולבלת בעלת חוש התמצאות מוגבל למדי, מגושמת מאוד ובעיקר מרבה ליפול ולחטוף מכות כואבות אך מעוררות גיחוך. לכן היא הכירה את המרפאה כל כך טוב. מדאם פומפריי כבר התייאשה ממנה. "נו... אז... מה קרה לי הפעם?" חייכה דני אל חבריה שהתאספו סביבה ואכלו מהממתקים שהביאו לה. היא מיששה את ראשה. היא הרגישה תחבושות רבות עוטפות אותו. "נפלת ממטאטא, דני. הכל בסדר?" שאל אדמונד, מגחך. "בטח בטח!" מלמלה. לפתע נבהלה. "מטאטא? מתי?" שאלה, מבולבלת. "בשיעור של מדאם פינץ'... את בטוחה שאת בסדר?" דני שתקה ועיוותה את פנייה. "אוי דני, דני, מה יהיה איתך?" שאלה אליסיה ספינט חברתה האהובה בדאגה אימהית. כולם צחקו. "יהיה טוב" אמרה דני וחטפה צפרדע שוקולד מידו של פרד. או בעצם... אולי זה ג'ורג'?
-
"דני דני... אם היא לא הייתה אמיתית היינו צריכים להמציא אותה" גיחכה בוני. "כן" ענו כולם יחד, במקהלה. דני ישנה שינה עמוקה בעוד חבריה יושבים סביבה ומרכלים עליה. שיערה החום הבהיר והמלא נראה מבולגן, ואליסיה קלעה אותו לשתי צמות, אך דני לא הרגישה בזה. היא מלמלה משהו על טירה ודרקונים, וחבריה גיחכו. "תמיד אמרנו שהיא חיה באגדה. עכשיו זה מוכח." חייכה אליסיה באהבה אל דני. לפתע נשמע קולה הגבוה של מדאם פומפריי. "לכו מפה! שעת המבקרים נגמרה! רק אורח אחד רשאי להישאר כאן!" כולם החליפו מבטים, אך אדמונד קפץ במהרה על ההזדמנות להיות עם דני לבד. "אני אשאר" אמר בהחלטיות.
אדמונד חיכה בקוצר רוח שכולם יצאו, והתיישב לצד מיטתה של דני. דני המיוחדת שלו. הוא החזיק את ידה, והתענג על כל שנייה שהסתכל בה ישנה. ריסיה הארוכים נחו בשלווה על פנייה, וקווצת שיער בודדה נחה על האף המנומש והקטן שלה. הוא הסתכל בה באהבה. אדמונד אהב אותה כל כך.
-
אדמונד יצא מהמרפאה, לאחר שמדאם פומפריי ממש הוציאה אותו משם בכוח. הוא ממש הופתע מכוחה של הגברת.
דקות אחדות מאוחר יותר קולו של אוליבר ווד נשמע במרפאה. "דני?" קרא בשקט. הוא חש אשמה על מה שקרה לדני. הוא היה זה ששכנע אותה ללמוד תעופה. טעות איומה.
אוליבר חיפש את מיטתה של דני. דני עוד הייתה מטושטשת מהתרופות שנטלה, והתחילה למלמל כל מיני שטויות על חזירים מעופפים. אוליבר צחקק בנחת. היא פתחה את עיניה וכשראתה את אוליבר חייכה חיוך מטושטש. "גוליבר!" אמרה, מצחקקת. "אוליבר" תיקן אותה, משועשע. היא העוותה את פנייה והמשיכה לדבר על חזירים מעופפים, עד שנרדמה שוב. אוליבר שמח לראות שהיא בסדר. הוא השאיר על השידה שליד מיטתה את הספר שהיא נתנה לו לקרוא, ופתק מונח בתוכו.
"תודה דני, פו הדוב זה באמת אחלה ספר. ובקשר להתערבות- ניצחת. את ומטאטאים זה לא הולך ביחד. מצטער שלחצתי עלייך לנסות. מתחת לשידה מחכות לך 10 חבילות של סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים. החלמה מהירה, וסליחה... אוליבר"
-
תודה רבה למי שקרא!! תגובות בבקשה ;)
|