נגד כל הסיכויים

פרק 1: הבשורה

זה היה סוף הקיץ באנגליה, וכל ילדי המדינה חיכו בהתרגשות ליום הלימודים הראשון.

לילי ישבה בביתה ליד שולחן האוכל. הוריה החליטו לערוך ארוחה חגיגית לכבוד סוף הקיץ.

השנה זאת תהיה השנה האחרונה שלה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

השנה בטח הקונדסאים, הילדים הכי פחות נסבלים בבית הספר, יעשו יותר תעלולים, כי זאת גם השנה האחרונה שלהם.

יצקו יותר לילדים קטנים מהם.

יתעללו באנשים שלא עשו להם כלום.

כאלה הם. במיוחד ג'יימס פוטר השוויצר. לילי לא סבלה אותו. הוא מנסה להתחיל איתה מאז השנה השלישית שלהם בהוגוורטס, והוא פשוט משגע אותה.

יש עוד שלושה, סיריוס בלק (שההתנהגות שלו בדיוק כמו זאת של ג'יימס), רמוס לופין ופיטר פטיגרו הקטן שנגרר אחריהם. ללילי תמיד הייתה הרגשה שרמוס שם רק כדי להגן על פיטר, שלא ייגרר יותר מידי.

לפתע נשמעה נקישה בדלת.

לילי קמה במהירות מהשולחן, משאירה את הוריה, פטוניה אחותה והחבר החדש והמשעמם שלה, תוהים מה גורם לה לקום כל כך מהר.

זאת הייתה ניקול. בדיוק כמו שלילי קיוותה.

ניקול הייתה חברתה הטובה ביותר. היא וג'וליה. שתיהן גם היו השותפות שלה לחדר, יחד עם מרי ואליס.

"ניקול!" קראה לילי בשמחה, והשתיים התחבקו.

"אני רואה שאיחרתי..." אמרה ניקול כשנכנסו לחדר האוכל, מביטה ביושבי השולחן אוכלים.

"לא משהו נוראי, בדיוק התחלנו לאכול." אמרה לילי, והתיישבה במקומה. ניקול התיישבה לידה.

"את מאוד יפה היום, גברת אוואנס!" החמיאה ניקול לאימה של לילי, והיא החזירה מחמאה.

לילי נעצה את מזלגה בתפוח אדמה אפוי, והכניסה אותו לפיה.

מולה ישבו פטוניה וורנון, החבר החדש שלה. ורנון דיבר עם אביה של לילי, ג'וש, על איזושהי חברה לייצור מקדחות שהוא עומד לרשת מאביו בזמן הקרוב. נראה היה שאפילו את ג'וש זה משעמם.

ורנון היה אדם משונה ביותר. אדם בשרני, כמעט ונטול צוואר ובעל שפם גדול ביותר. הדבר המוזר ביותר בו היה הגוון הסגלגל של עורו. לילי לא אהבה אותו בכלל.

לילי ציחקקה בינה לבין עצמה, ופנתה לדבר עם ניקול על השנה האחרונה שלהם בהוגוורטס (בשקט, כמובן, כי ורנון הוא מוגל-פטוניה לעולם לא הייתה הולכת עם קוסם).

לפתע קמה פטוניה, ונקשה על כוס היין שלה (היא אהבה לעשות את זה, היא חושבת שזה עושה את "רישמית").

"יש לי הודעה להודיע לכולם!" היא קראה, פניה הסוסיות זורחות מאושר.

היא הביטה בורנון במבט כזה, שלילי התכוננה לגרוע מכל.

"אני וורנון מתחתנים בקיץ הבא!" היא הודיעה בשמחה. אדון וגברת אוואנס מחאו כפיים בהתרגשות, וגם ניקול, אם כי עשתה זאת רק מתוך נימוס.

ראשה של לילי נשמט בצער. איך היא יכולה להתחתן עם בחור כזה... כזה משעמם?

"לילי מותק, קרה משהו?" שאלה אותה אימה אליזבת בדאגה.

"אל תדאגי אמא, אני רק קצת עייפה..." הרגיעה לילי את אימה.

היא ניסתה לחשוב איך יראה הבן של פטוניה וורנון. הוא היה נראה כמו חזיר עם פאה, או כמו סוס סגול.

לילי ציחקקה בקול, והסתירה זאת מיד על ידי שיעול קטן.

"ואם כבר מדברים על בנים ודברים כאלה," אמרה אליזבת, "מה עם ניל?"

לילי התעצבנה. היא נפרדה מניל בראון מזמן, כי בזמן האחרון הוא התחיל להסתובב יותר מידי עם בנות. וחוץ מזה, הוא נהיה דומה מידי לפוטר והחברים שלו. לא בקטע של ההצקות. הוא נהיה סנוב.

"היא נפרדה ממנו בתחילת החופש." ענתה ניקול במקומה. אחד החסרונות של ניקול היה שהיא דיברה במקום אחרים, הפעם לילי הודתה לה בכל ליבה. אין לה כוח לדבר על זה עם הוריה.

"למה לא אמרת לנו כלום?" שאל ג'וש.

"אני תמיד חייבת להגיד לכם הכל?" שאלה לילי.

מקצה השולחן היא ראתה ורנון מלמל לעצמו משהו שנשמע כמו "חצופה!". לילי שנאה אותו עכשיו אפילו יותר.

'לטוני מגיע יותר ממנו,' היא חשבה לעצמה. לילי מאוד אהבה את אחותה, אבל מאז שלילי התקבלה להוגוורטס, פטוניה לא סובלת אותה. זה היה מאוד מעצבן, אבל לילי פשוט נאלצה לחיות עם העובדה הזו.

"את צודקת..." הסכימה אליזבת עם דברי ביתה הקטנה. פטוניה הביטה בה במבט מתעב. לילי נאנחה. למה היא שונאת אותה כל כך?

"אז תהיי עם פוטר!" הציעה ניקול ודחפה לפיה פשטידת תירס. לילי נתנה לה מבט של 'אל-תזכירי-אותו-בבית-הזה!', וניקול השתתקה.

"פוטר? מי זה פוטר?" שאלה פטוניה וצחקה, "אחד המופרעים בבית הספר המופרע שלך?"

ג'וש הביט בה במבט חמור. גם פטוניה השתתקה.

"דבר ראשון, בית הספר שלי לא מופרע, למרות שפוטר הוא בהחלט מופרע ללא שום קשר לבית הספר," אמרה לילי בשלווה, "ודבר שני, פוטר הוא סתם סנוב נפוח שחושב שכולם מתים עליו."

"וזה מה שמפריע לך?" שאלה ניקול.

"הוא מתעלל בילדים בלי שהם עשו לו כלום!" אמרה לילי בתוקף. "וחוץ מזה, אני שונאת שחקני קווידיץ'."

ורנון נהיה סגול עוד יותר. הוא לא ידע מה זה קווידיץ'.

"כלומר, כדורגל." מיהרה לילי לתקן את עצמה. כל יושבי השולחן נשמו לרווחה.

לפי מבטו של ורנון הבינה לילי שהוא כבר מבין שמשהו לא בסדר בה ובחברות שלה.

והאמת? זה לא איכפת לה. שיחשוב!

"אוקיי..." אמרה אליזבת, ובדרך מוזרה זו סיימה את השיחה.

לילי קמה מהשולחן ופינתה את צלחתה, ניקול אחריה.

שתיהן יצאו מהחדר ועלו למעלה, לחדרה של לילי.

החדר של לילי היה חדר מוגלגי רגיל.

היא ניגשה לפטיפון שלה שנח על שידה ליד מיטתה, והתלבטה בין התקליטים שהיו לידו.

ניקול נשכבה על הכריות שמול מיטתה של לילי, מעיינת באחד מספרי 'שר הטבעות' שהיו על המדפים מעל.

לבסוף בחרה לילי בביטלס, להקה בריטית שאהבה במיוחד.

היא נשכבה על מיטתה וסידרה את ראשה על הכרית, מאזינה למוזיקה שהרגיעה אותה כל-כך.

לילי חשבה על השנה החדשה שעומדת לבוא.

על כל ההצקות מצד פוטר.

"נו, מה איתך אוואנס? למה את לא מסכימה לצאת איתי?" הידהד קולו בראשה.

למה, בעצם, היא לא מסכימה לו?

מחשבה שעלתה לאחרונה בראשה של לילי חזרה אליה שוב.

'את אוהבת אותו, לילי,' אמר הקול בראשה, 'את פשוט לא סובלת אותו כי הוא מציק לילדים. אם תשכנעי אות שיפסיק לעשות את זה...'

לילי עצמה את עיניה בחוזקה, ופתחה אותן שוב, מסלקת את הקול ההוא מראשה.

"אמרתי לאמא שלי שאני אחזור בתשע," היא אמרה והביטה בשעונה. "עכשיו חמש דקות לתשע. אמא תהרוג אותי אם אני אאחר."

"מזל שעברת את הטסט בהתעתקות..." אמרה לילי. ניקול צחקה, ושתיהן ירדו למטה.

ניקול נפרדה מלילי והוריה בחיבוק, ויצאה מבית משפחת אוואנס, מתכוונת לנחות בכל רגע בחצר האחורית בביתה.

לילי עלתה לחדרה שוב, מתעלמת מורנון שהלך גם הוא.

היא נכנסה לחדרה ולבשה את הפיג'מה שלה.

לילי נשכבה על מיטתה, ונתנה למוזיקה להרדים אותה.

לידה הייתה המזוודה להוגוורטס, והכלוב עם ג'רי, החתול הלבן שלה, מוכנים כולם לעוד שנה בהוגוורטס.

		הפרק הבא