תקווה

אליס התיישבה בסערה על הרצפה הקרה וכבשה את פניה בידיה. 
לפני מספר שניות היא חזתה את החיזיון הארוך ביותר בחייה, וככל הנראה החשוב ביותר; היא ועוד נער רזה, ששיערו זהוב ועיניו שחורות מצמא, אחד כמוה, הלכו להיפגש עם משפחה ששכנה קרוב יותר לצפון הארץ, משפחה שניזונה מחיות ולא מבני אדם. משפחה שאיתה היא תוכל לחיות – אם כך אפשר לקרוא למה שהיא עושה – בשקט, עם אחרים שיוכלו לעזור לה להתמודד עם הכאב של האיפוק העצום לא לשתות דם אדם.
היא ידעה שעליה להגיע לשם, אבל בשביל שזה יקרה, היא תצטרך להיפגש לפני כן עם הערפד מהחיזיון. עם ג'ספר.
היא החליטה שעליה לחפש אותו. היא תחפש בכל מקום ותידחק לשם כך בכל פינה; לא משנה כמה זמן זה ייקח. 
החיזיון נתן לה תקווה – כזאת שלא הייתה לה כבר הרבה מאוד זמן, והיא תיאחז בה עד שייפגשו. עד שתהיה בטוחה.
כי בסופו של דבר, היא ידעה זאת היטב, היא תמצא אותו. 

ג'ספר מתח את אצבעותיו, מודע לכך ששום דבר לא יקל על שום כאב. לא על שלו ולא על שלהם.
בלאו הכי הוא ירגיש הכל. מריה אמרה שבקרוב הכל ייגמר, שהוא לא יצטרך לעשות את זה עוד. להפסיק לפגוע בהם ולרצוח אותם ולטבוח בהם כאילו היו רק חיות. 
'בקרוב זה ייפסק,' חשב לעצמו. הוא אחז בתקווה הזאת חזק ולא הרשה לעצמו לאבד אותה. הוא ידע שמריה לא תשקר לו, משמע – זה יקרה. עוד קצת, רק עוד קצת...
הוא אגרף את ידיו, אחז בידית הדלת ומשך אותה עד שנפתחה לחלוטין. 
"קדימה, רונלד. גם את, מירנדה," קרא בקול קר וחסר חיים. שני נערים צעירים נעמדו לצידו תוך שניות, חיוכים על פניהם הקפואות. 
"כן, ג'ספר?" מירנדה אמרה-שאלה, עיניה נוצצות ממש. ג'ספר בלע את רוקו במהירות כזו שאף אחד לא שם לב, וסימן להם לצעוד פנימה.
וכאשר הם מתו בפעם השנייה, על פניהם עדיין היו מרוחים החיוכים ההם. החיוכים הצמאים לדם וידע על פנים קפואות. וג'ספר קיווה בכל ליבו שזאת תהיה הפעם האחרונה שהוא יצטרך לעשות דבר כזה. שהוא יצטרך להרוג עוד ילדים תמימים שלא הספיקו לחיות. אפילו לא בפעם השנייה.

לאחר שבע שנים.

היא ישבה בכיסא הפינתי ביותר בפאב והמתינה כמו שהמתינה במשך שבע השנים האחרונות; החיזיון האחרון היה צלול כמים: היא והוא יושבים בפאב הזה ממש ומשוחחים על הדרך שעליהם לעשות. ההתרגשות פעפעה בתוכה, מאיימת לפרוץ לפני השטח. 
כל כך הרבה זמן היא מחכה, ועכשיו, עוד מעט היא תפגוש אותו...
עברו כבר חמש שעות מאז שהגיעה לכאן, ולפתע היא החלה לאבד תקווה; לחץ שלא התאים לה התחיל להשתלט עליה. מה אם טעתה במקום? מה אם בתאריך?
היא שחזרה פעם נוספת את פניו – חיוורות ונוקשות ויפות, שיער בצבע דבש בוהק, עיניים רעבות... כאלו שהיו לה בהתחלה, כשרק השתנתה. 
היא נאחזה בשבריר הזה של התקווה, בפחד שהוא לא יגיע וזה הזכר היחיד שיישאר ממנו.
ואז השחזור הפך אמיתי והחיזיון התגשם.
היא מעולם לא ראתה אותו פנים מול פנים, אך ברגע שהוא צעד לתוך החדר, מדיף ריח של לבנדר וטל שזה עתה נטף, היא זיהתה אותו.
אילולא הלב שלה יכול היה לפעום – היא הייתה בטוחה בכך – הוא היה מחסיר פעימה. 
כל החששות שתקפו אותה קודם נעלמו כאילו מעולם לא היו כשראתה אותו עומד מולה כאן ועכשיו.
מבטו נח עליה כפי ששלה נח על שלו.
היא קפצה מהכיסא בחינניות שאפיינה אותה וניגשה אליו בחיוך מזמין. 
הוא נרתע מעט וצעד אחורנית. עיניו הפראיות בחנו אותה בזהירות, ואז הוא העלה חיוך מהוסס על שפתיו. 
"נתת לי לחכות לך זמן מה," היא אמרה בקול מפתה-משהו, מטה את ראשה הצידה. 
הוא השפיל מבט, עמידתו דרוכה למדי. "אני מתנצל, גברתי." אמר בקול נמוך ועבה ומוסיקלי להפליא. היא צחקקה בקלילות והושיטה יד ללחיצה. הוא עדיין היסס כשלחץ את ידה, אבל חיוכה של אליס גדל, כאילו היא לא מודעת למבוכה, והוא הרגיש שהיא מרוצה מעצמה. 
"האם יורשה לי לשאול לשמך?" הוא שאל ברשמיות. 
"אליס," ענתה ונזכרה שעדיין לא הציגה את עצמה.
"נעים להכיר אותך, אליס," הוא אמר בקול חזק יותר משהיה קודם, יותר בטוח בעצמו. 
"נעים להכיר גם אותך, סוף כל סוף פנים מול פנים, ג'ספר וויטלוק." אליס צחקה. 
ג'ספר מצמץ, נועץ בה מבט מבולבל, ולפני שהצליח לפצות את פיו היא ענתה על השאלה שלא נשאלה. 
"הכל יתבהר בהמשך, אני מבטיחה לך."
ג'ספר לא נהג לבטוח באנשים בכזאת מהירות. במיוחד באלו שלא הכיר – מאז המקרה האחרון שבטח בהם; אך משהו באליס, משהו שלא היה רגיל אליו, גרם לו לאבד את העשתונות ולהסכים, להאמין, כאילו הוא מכיר אותה מזה דורות.
הוא הנהן בכבדות. הקול המתגלגל של צחוקה נעם לאוזנו וגרם לו להרים את מבטו מהרצפה. העיניים שלה בחנו אותו, חודרות אל כל פרט מגופו. הוא צחק, נבוך.
"קדימה," היא הושיטה את ידה אליו בפעם השנייה לאותו הערב, והוא אחז בה כאילו נועד לעשות זאת. החיוך של אליס הפך רגוע יותר כשחשה במגעו ונאנחה בהקלה. "אני בטוחה שאתה רוצה לדעת הכל..." היא צמצמה את עיניה, בודקת את הבעת פניו.
ג'ספר חייך חיוך צדדי, מרגיש כמישהו שכרגע קראו את מחשבותיו.
"אני בטוח שאת יודעת יותר טוב ממני מה אני רוצה." הוא כיווץ את שפתיו. אליס חשפה שיניים חדות ובוהקות בעוד ניצוץ משועשע חלף בעיניה.
"אני מניחה שבקרוב תגלה." היא לחשה בקול שהגיע רק לאוזניו ומשכה אותו אל מחוץ לפאב, למקום שקט בו יוכלו לדבר.
הגשם התגבר כשהשניים התהלכו ברחוב, האנשים מסביבם רצים לתפוס מחסה והם – רק שניהם, צוחקים ומדברים בגשם, בטוחים יותר מאי פעם.
וג'ספר לא ידע מה, איך או למה. אבל הוא הרגיש שעכשיו התקווה אמיתית.