כל הילדים חולמים על הוגוורטס

יואו, השם של הפאנפיק כזה דרמטי. אולי יום אחד אני אכתוב פאנפיק שאשכרה מתאים לו.

ויתור זכויות וזה...

"כן!"

הקריאה של האם חצתה את חלל הבית השקט. כשהדפיקות על הדלת נשנו היא צעקה "אפשר להיכנס!"

וכשזה לא עזר, היא נשפה ביאוש וניגשה לפתוח את הדלת במו ידיה.

אישה חמורת סבר עמדה בפתח והביטה בה. "הגעתי למשפחת קלארק?"

מבטה של האם נדד לרגע לדלת הפתוחה, שמבחוץ נתלה עליה שלט ענק ועליו כתוב "קלארק".

"כן," היא השיבה בחביבות.

"אני שמחה. אם אוכל להיכנס?... קור אימים בחוץ."

"בטח," גברת קלארק זזה והניחה לאישה הזרה להיכנס. היא סגרה את הדלת.

"נוכל לשבת היכנשהו?" בדקה האישה.

"תלוי," גברת קלארק הביטה בה בתהיה.

"אמא! אמא!" ילד זהוב תלתלים קיפץ אל עבר המסדרון ורץ לעבר אימו. הוא נעצר ונעץ מבט חשדני בזרה. "מי זו?"

האם שלחה אליו מבט יחיד. "מי את?" היא פנתה לאישה.

"אני מינרווה מקגונגל, מורה בבית הספר הוגוורטס. באתי לבשר שביתכם התקבלה לבית ספרנו."

"התקבלה…" האם כיווצה את מצחה, מנסה להיזכר. "חכי שניה… סופי?"

"כן," ענתה הגברת מקגונגל במהירות. "לא, לא הגשתם מג - מלגה לשום בית ספר. לבית הספר שלנו מתקבלים אוטומטית על סמך כישורים מסוימים. אם נוכל לשבת ולדבר על זה…"

גברת קלארק הניחה למצחה להתיישר. "בוודאי, נשב בסלון. אם תתני לי רגע - סופי!" היא קראה.

"שניה אמא!" נשמעה צעקה עמומה מהחדר. לאחר כמה שניות הופיעה סופי במסדרון: חומת שיער, פרצוף כרית וספר בידה, האצבע המורה תקועה בין העמודים. "מה? מי זאת?"

"זאת מינרווה מקנול - מקלוגל." ענתה האם בידענות, מובילה את החבורה לסלון.

הפרופסור מקגונגל עצרה את סופי לפי שנכנסה לסלון. "את סופי?" היא שאלה, והושיטה לה מעטפה צהבהבה מהודרת.

"אמ… כן," השיבה סופי, מתנדנדת מרגל לרגל.

הן התיישבו שלושתן בסלון. הילד זהוב התלתלים נכנס בגנבה אחריהן, והביט בהן בציפיה, נשען על צד הספה ליד אימו.

"אממ…" מלמלה סופי.

גברת מקגונגל הביטה בה בציפייה.

סופי שיחקה במבוכה בשולי המעטפה.

"את יכולה לפתוח אותה," אמרה הפרופסור בעידוד והנהנה לעבר המעטפה.

"אממ… אוקי…" סופי הניחה את ספרה הפוך לצידה - עיניה של מקגונגל קיפצו לשם לרגע בחוסר שביעות רצון - ופתחה את המעטפה והוציאה קלף. "לקרוא?" היא פתחה את הקלף המקופל בשאלה.

הפרופסור הנהנה.

"אוקי… לכבוד הגב… הגברת סופי קלארק, הננו שמחים להודיעך כי נשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס ל-טוב, כתוב פה… לכישוף ולקוסמות." היא פלטה צחקוק נבוך.

"ממש ככה," אישרה מקגונגל בחיוך מוקפד ויודע דבר. "את מכשפה, סופי, ומוזמנת לבוא ללמוד כישוף בבית הספר הוגוורטס."

החיוך של סופי התרחב טיפה, לא בטוח אם זו בדיחה. היא הביטה באימה בציפייה לעזרה.

"אני יכולה כמובן להוכיח," הוסיפה הגברת מקגונגל והוציאה מקל דק וארוך.

גבותיה של סופי התרוממו בצורה לא רצונית.

"למה לא," אמרה גברת קלארק, חיוך חביב עוד נסוך בחוסר אמון על פניה.

"ווינגארדיום לביוסה." השרביט נע מעט ואחת מכריות הספה נעה לאוויר.

עיניה של סופי בחנו לרגע את האוויר מעל לכרית, ואז היא פערה את פיה, כי המעמד מחייב.

גברת קלארק בהתה בכרית, ואז כחכחה בגרונה. "חמוד, אתה יכול לקרוא לאבא מלמעלה?"

הכרית צנחה לספה.

"אמא…" התלונן הילד.

"נו, בוני," דחקה בו סופי.

'בוני' יצא ברטינות מהסלון.

"אז, סופי תצטרך לבוא איתי לקנות פריטים לבית הספר בשבוע הקרוב…" התחילה מקגונגל בהרצאה שללא ספק היתה שגורה היטב בפיה.

"שניה," קטעה אותה גברת קלארק. "מה זה כולל, בית הספר הזה?"

עיניה של מקגונגל התמקדו בה בהפתעה. "אה. סופי תלמד שיעורים שיפתחו אותה כמכשפה מן המניין, בין שאר תלמידים קוסמים בני גילה."

"לא, נו, דברים טכניים כאלה יותר."

פרופסור מקגונגל בחנה אותה מבעד למשקפיה. "טוב, התשלום סמלי בלבד עקב כך שאנחנו קוסמים."

הדלת נפתחה בחבטה ו'בוני' רץ פנימה. "הבאתי אותו!" הוא קרא ועלה על משענת הספה ליד אימו.

לאחר כמה שניות נכנס בדלת, בצעדים שקולים, גבר גבוה.

"כן?" הוא אמר. "בון הזכיר קסמים… אה, שלום לך, גברתי." הוא הנהן לעבר הפרופסור מקגונגל.

"אה, אבא," אמרה הגברת קלארק. "זו פרופסור מקגונגל והיא טוענת שסופי מכשפה ויכולה לבוא ללמוד בבית ספר לכישוף." היא אמרה זאת בנימה קלילה.

"יכולה ואף כדאי לה," הוסיפה מקגונגל.

האב הרים את גבותיו. "ומה סופי חושבת על זה?"

"אמ," סופי הסמיקה. "אמ, אני לא יודעת, כלומר…"

"זה אומר לעזוב את בית הספר שלך," ציין האב.

מקגונגל הביטה בו בחוסר שביעות רצון.

"כן, אמ… כאילו," סופי מלמלה במבוכה.

"את אוהבת את בית הספר," אמרה גברת קלארק בעידוד.

"כן. אבל… זה לא שיהיה לי הזדמנות אחרת…"

"למצות את יכולותייך כמכשפה," פרופסור מקגונגל הנהנה.

"ותוכלי לשמור על קשר עם ולנטי גם בבית הספר החדש," הוסיף אדון קלארק. הוא התיישב ליד סופי.

"כן, אבל זה לא אותו דבר."

מבטה של הפרופסור נע ביניהם, מופתע משניה לשניה.

"תזכרי שבסוף אתן רק בכיתה ה'. ממילא ייתכן שהקשר יתפורר עם הגיל ובהוג - בבית הספר החדש תוכלי למצוא חברים חדשים," אמרה האם. "מה שלא תחליטי."

"הוגרטס הזה רחוק?" התפרץ 'בוני'.

כל העיניים פנו למקגונגל בשאלה.

"צפון סקוטלנד," היא אמרה.

האב חייך מעט. "זה מאוד, מאוד כללי."

מקגונגל לא ענתה לזה.

"זה - נראה לי שאני רוצה," אמרה סופי. "כאילו, זה באמת הזדמנות שלא מחמיצים."

"את לא חייבת למהר כל כך להחליט," ציין האב. "את יכולה לחשוב על זה קצת, להתייעץ עם ולנטי."

"זה -" פתחה פרופסור מקגונגל הנדהמת.

"סקוטלנד זה רחוק נורא!" הכריז 'בוני'. "את תוכלי ליסוע לשם במטוס?"

מקגונגל התחייכה. "ההגעה ברכבת, באחד בספטמבר."

"אה - זו פנימייה?" שאל האב.

"וודאי. לא תצטרכו לדאוג למרחק."

"כמה פנימייה?" גברת קלארק שאלה מיד. "סופי שבוע? פעם בחודש?"

"החזרה הביתה בחגים."

"אה," אמרה סופי בנימה מסתייגת. "אני לא אחזור הביתה כמעט בכלל!"

"סופי! אל תלכי!" קרא 'בוני' ורץ לעבר אחותו. הוא נעמד לצידה כמגונן. "את צריכה להישאר בבית!"

גברת קלארק צחקקה. "אל תדאג, בוני. סופי תחזור לכאן בחופשות, אם היא תחליט ללכת לבית ספר הזה."

"וודאי שהיא תלך להוגוורטס," קטעה אותה מקגונגל. "זו הזדמנות שלא תחזור!"

"מה את אומרת, סופי?" שאל האב, פונה אליה.

"אני, כאילו, לא יודעת," גמגמה סופי. "זה, זה ממש רחוק מהבית, ו… ואני לא אראה את ולנטיין בכלל, וגם לא את בוני,"

"את צריכה קצת זמן כדי להחליט," אמרה הגברת קלארק.

סופי הנהנה.

מקגונגל הביטה בהם בתדהמה לכמה שניות. היא מעולם לא היתה צריכה לשכנע את הילד שכדאי לבוא להוגוורטס. ואז התעשתה.

"אני מצטערת. זו לא בדיוק בחירה. הקסם של ילדים חזק ולא נשלט, ועלול להיות מסוכן מאוד אם לא לומדים לשלוט עליו. לפחות למשך שנה או שנתיים, סופי תצטרך לבוא להוגוורטס -"

"ממש לא." קטע אותה אדון קלארק בחדות. "שטויות. אם זה היה בגדר אפשרות כל עוד היא הראתה מוכנות ללכת, זה בגדר אפשרות בדיוק באותה מידה כשהיא מראה נטיה הפוכה. זה לא היה סכנת חיים עד עכשיו בכל מהלך השיחה הזאת, וזה לא השתנה. סופי תחליט באופן חופשי לגמרי האם היא מעוניינת לנסוע לקצה היבשת ללימודים, ואין לי ספק שהיא תיקח בחשבון את הנטייה הברורה שלך לגרום לה ללכת. אם כי, כמובן, זה תלוי אך ורק בסופי." הוא סיים והעביר את מבטו החד והחותך אל סופי, וחייך.

"תראי, תחזרי בעוד שבוע, אוקי? ונגיד לך כבר." אמרה הגברת קלארק בנימה מפייסת.

פרופסור מקגונגל נעצה מבט באדון קלארק מבעד למשקפיה עוד כמה שניות ואז דיברה. "אלה לא שטויות, על אף דבריך. אבל כרצונכם. אחזור בעוד שבוע, ואראה מה דעתה של סופי בעניין. סופי," היא קמה והביטה בילדה. "הוגוורטס היא טירה קסומה מבחינות רבות, ואני מאמינה נחושות שאת תהני מאוד ללמוד בה. זכרי, אם תרצי ללמוד אצלנו, דבר לא יוכל לעצור בעדך. זו הבטחה."

"זה איום?" שאלה האם, בדיוק כשהאב אמר,

"כמובן שזה תלוי רק ברצונך! איש לא יכריח אותך לכאן או לכאן."

סופי הנהנה. "אוקי, אני אחשוב על זה. בי."

"היו שלום," אמרה מקגונגל, ויצאה דרך הדלת.

'בוני' רץ מיד אחריה, וחזר לאחר רגע.

"היא הלכה!" הוא הכריז.

תגובות בונות? (או הורסות? לא כזה אכפת לי)