אין שם אבל אני פתוחה לרעיונות

אני יודעת. אני יודעת. נכון, היא אמרה לי לשקול את זה, אבל החלטתי. אני לא אסכן את השפיות שלהם. אם אני אפלוט בטעות משהו על האלפים, הם ייזכרו מה קרה שם. ואני לא רוצה שזה יקרה.

"אמא? אבא?" ירדתי במדרגות.

"כן, נטלי?" שאלה אימי. הצטמררתי. הנה עוד סיבה ללכת. לא רציתי יותר לזגזג בין איימי לנטלי. רציתי להיות מי שאני. מי שאני באמת.

"אני - אני מאוד מצטערת על מה שאני הולכת לעשות." אמרתי. "אבל אני חייבת לעשות את זה. אני אוהבת אתכם. באמת.

"מה את מתכננת, ילדה?" שאל אותי אבא. ידעתי שאם הוא אומר "ילדה" אז אני בצרות.

"ל - להתראות." אמרתי בקול רועד. סוככתי על פניי בידי וזרקתי את הדסקית. ברחתי מהחדר. עוד הרחתי את ריח העשן הקלוש של סם ההרדמה.

סופי חיכתה לי בחניה. היא הושיבה אותי על הברכיים, כמו שאמא הייתה עושה כשהייתי בת שלוש.

"א - אני סיממתי אותם." אמרתי בקול חלוש.

"את עשית את הדבר הנכון." אמר קיף בלחש. "יהיה הרבה יותר קשה למחוק להם את הזיכרונות אם הם יהיו ערים."

"תקרא לפיץ." אמרה סופי. "אני אצטרך את עזרתו."

פיץ הגיע אחרי חמש דקות. הוא וסופי נכנסו ועשו שם עבודה של טלפתים שאני לא ממש מבינה.

"עצרי, איימי!" קראה סופי כשהתכוננתי לזנק משם.

"מה?"

"אם אני ארצה לראות אותך, איזה שם יהיה לך?"

חייכתי. לסופי יש כדוריגול, שנועד לעקוב אחרי כל יצור שמופיע ברשומות של האלפים. לפני שחזרתי, המועצה שינתה את השם שלי ברשומות בפעם השניה.

"הרמיוני." אמרתי. "הרמיוני ג'יין גריינג'ר."

וכך נכנס לחיי שמי הבדוי, שכולכם מכירים כיום.