אף אחד לא מושלם

בדירה עם קירות כחולים ונברשת בצבע זהוב שצובעת את הקירות הכחולים בגוון משונה, יושבים ילדה ונער. העיניים של הילדה כחולות אפורות, כענני סערה, שיערה שחור ונפוח, ומגיע עד לכתפיה.

העיניים של הילד בצבע ירוק כחול, לא כים אלה כאגם ירקרק, ושערו בצבע שטני-זהוב. אף על פי שצבע השיער וצבע העיניים שלהם שונה, ממבט ראשון אפשר לדעת שהם אחים.

"אני מצטער איימי. הוא אידיוט." אומר הנער במבט מרוחק, לילדה ששמה איימי. הוא לא מתרכז בפנים שלה, אלה בקיר שמולו, בעוד מחשבותיו מתערבלות במוחו ללא שום סדר.

"אני יודעת. תזכיר לי בבקשה לא לצאת עם אף אחד עד לפחות גיל 14. אולי אז כולם יהיו לפחות קצת פחות מטומטמים." היא אומרת בחיוך. אחת התכונות הכי בולטות של איימי היא האופטימיות שלה. תמיד כשאתה נמצא ליד איימי אתה מרגיש בנוכחות שלה, באור היוצא ממנה. היא זורחת כמו השמש.

"את בטוחה בזה איימ?  לפני שאת עונה תזכרי:  אמילי בת 19 כרגע והיא עדיין הבן אדם הכי מטומטם שאי פעם פגשתי. אני מופתע שהיא הצליחה להחזיק עד עכשיו באוניברסיטה." הנער עם העיניים הירקרקות מסיט את ראשו, ובפעם הראשונה מאז תחילת השיחה מסתכל על פניה של אחותו בעודן מתעוותות.

"ג'ייסון, זה לא יפה. זאת אחותנו. אנחנו חולקים את אותו די אן איי. חוץ מזה, יש לה לקות למידה. זאת לא אשמתה." איימי אומרת במהירות, מפחד שאם לא תגיב במידי ג'ייסון יחשוב שהיא, כמותו, חושבת שאמילי מטומטמת.

"אני לא מדבר על לימודים, לעזאזל!" הוא נאנח בקול רם. "היא פשוט מטומטמת. וזה לא כאילו שהיא רוצה את הקשר אתך בכלל, במשך כל גיל ההתבגרות שלה הדבר היחיד שהיא דיברה עליו זה כמה שהיא שונאת אותנו." ג'ייסון מגלגל את עיניו ושוב מסיט את ראשו ממבטה המתחנן של אחותו. עם כמה שהוא לא רוצה בזה, ג'ייסון תמיד ניכר בכנות הבוטה שלו.

"קוראים לזה גיל הטיפש עשרה מסיבה. היא לא באמת שונאת אותנו," אומרת איימי, אך הניצוץ הרגיל בעיניה לא נמצא שם יותר, במקום זאת עיניה נוצצות. "היא לא."

"אמילי. אמילי, את אתנו?" שואלת המנהלת ושולחת באמילי מבט נוקשה. אמילי מהנהנת בעודה מקפיצה את רגלה. למעלה, למטה שוב ושוב.

"אני לא חושב שצריך לעשות מזה כזה סיפור!" אומר אביה של אמילי, בעודו מושך בכתפיו.

"פרסי," לוחשת לעברו אנבת', "תפסיק."

"בגיל שלה, אני הסתבכתי בצרות כל הזמן, ויצאתי בסדר גמור!" פרסי נאנק בכאב ואוחז ברגלו. "אנבת', למה זה היה טוב?"

אנבת' מתעלמת ממנו לחלוטין. "אני מצטערת על מה שקרה, אני בטוחה שאמילי לא התכוונה לזה. היא ילדה טובה בסך הכול, אבל לכל אחד יש את הימים הפחות טובים שלו." אנבת' מציעה חיוך למנהלת, שבתמורה מזעיפה את פניה.

"תגידי את השטויות האלה לאימא של הילד, שהייתה צריכה לבלות את הלילה שלה במיון." רוטנת המנהלת והאף שלה מתעקם תוך כדי שהיא מדברת. "זאת חוויה ששום אימא לא צריכה לעבור."

אישה זהובת שיער שעד עכשיו ישבה בשקט נראית מרותקת לפתע. "אמילי, מה הצד שלך בסיפור?" היא שואלת ומבטה רך, אף על פי שהיא יודעת מה קרה לפי המורות. היא היועצת של בית הספר, והתפקיד שלה זה לצדד בתלמידים בלי העדפות.

הילדה עם העיניים הירוקות-כחולות ממלמלת משהו לא ברור, כמעט כאילו היא מתביישת להודות בזה. "מה?" שואלת היועצת החינוכית.

"הוא פגע בג'ייסון!" צועקת הילדה לפתע ואז משתתקת לפני שהיא ממשיכה. "הוא גרם לו לבכות. הוא בריון." היא מסתכלת למטה, הרגל שלה עדיין קופצת למעלה ולמטה אבל עכשיו ביותר כוח. היא רק רוצה שהיום הזה יסתיים והיא תוכל לחזור הביתה, לשכב על המיטה ולהקשיב למוזיקת מטאל עד שתירדם.

פרסי מרים את מבטו בהלם. זה הדבר הכי קרוב ל'אני אוהבת אותך' שהיא אי פעם אמרה בנוגע לג'ייסון, וזה מחמם את הלב שלו לדעת שהיא מוכנה להסתבך בצרות בשביל אח שלה. אפילו אנבת', על אף שהיא לא מראה את זה, מרגישה גאווה.

"היא מושעית לשבוע על אלימות. ואני מקווה שתטפלו בזה גם בבית." אומרת המנהלת ומשחררת אותם. זה היה יום בלתי נשכח בשביל כל אחד ואחד מהם.

"איימי, בנים הם מטומטמים. הם כל כך מטומטמים!" אמילי צוחקת. השיער הבלונדיני שלה פרוע משעות של משחק עם אביה, היא מעדיפה אותו ככה. היא אף פעם לא אהבה סדר, גם לא במראה שלה. היא תמיד האמינה שסדר, ונורמליות הם מאוד משעממים. ולכן בדיוק ברגע שאחד הבנים מהכיתה שלה העיר על השיער המבולגן שלה והפנים המלוכלכות, זה רק יצר לה סיפור לספר לנכדים, או יותר נכון, לאחותה הקטנה.

איימי צוחקת אתה אף על פי שהיא לא מבינה. היא אף פעם לא הבינה את כל הדברים שאמילי הייתה מדברת עליהם, למרות האי-קיו הגבוה שלה. אמילי תמיד אמרה שיש דברים שלא מבינים עד שגדלים. "אז איך זה שיש לי בנים שהם לא עד כדי כך מטומטמים בגן?" היא שואלת, והחיוך נשאר על פניה.

"אני לא יודעת, אבל זה פשוט ככה. אוי ואבוי, כשאני אומרת שזה פשוט ככה אני נשמעת כמו מבוגרת." הילדה הבלונדינית צוחקת, ואיימי מצטרפת אליה. "עוד לא הגיע זמני להיות מבוגרת משעממת!" אמילי צוחקת חזק יותר.

אישה עם שיער בלונדיני ועיניים אפורות כסערה מתקדמת לעבר הבת שלה. היא מביטה במראה המבולגן שלה לשנייה אחת ונאנחת. "אמילי, את לא יכולה להסתובב ככה. תשטפי את הפנים שלך, את נראית כמו אסון."

"את סתם כועסת כי אני לא מסודרת ומשעממת כמוך!" אומרת הנערה עם העיניים הירקרקות בטון כועס.

"ומה בדיוק כל כך נורא בלהיות מסודרת? אה? העולם הזה בנוי בשביל אנשים מסודרים. מה עשיתי שהבת שלי לא מסוגלת להבין אפילו את הדבר הפשוט הזה?" זה לא שאנבת' היא אימא רעה, היא פשוט לא מסוגלת להבין את העקשנות של הבת שלה. היא לא מבינה למה דווקא היא זכתה בבת כל כך עקשנית?

"סליחה שאני לא הבת המושלמת שתמיד קיווית לה!" צועקת אמילי עם דמעות בעיניים.

"את מקירה בבעיה, ובכל זאת לא עושה שום דבר בשביל לתקן אותה, את פשוט עצלנית! אני לא גידלתי אותך ככה. ותנמיכי את הקול שלך בבקשה, אני יודעת שלא אכפת לך אבל את מפחידה את אחותך הקטנה." לפעמים אנבת' פשוט לא מצליחה להתמודד עם 3 ילדים. קודם ג'ייסון ברח מבית הספר כי הפרויקט שלו נהרס, ועכשיו אמילי יוצרת סצנה רק כדי להמרות את הפה שלה? לפחות יש לה את איימי, מלאכית שנחתה עליה משמיים.

איימי מביטה אל אימא שלה בבלבול, מפני שהיא מתנהגת בחוסר היגיון מוחלט. כולם יודעים שאמילי מתעצבנת ונפגעת בקלות, אז למה שאימא שלה תטפל בזה בצורה כזאת? העיניים הכחולות-ירקרקות של אמילי מבזיקות והיא בורחת לחדר שלה ומתחילה לשבור כל דבר שהיא יכולה.

כאשר איימי שומעת את האגרטל מתנפץ, היא עולה לחדר של אמילי בזהירות, בניסיון לא לעשות רעש. כשהיא פותחת את הדלת היא רואה את אמילי שוכבת על הרצפה עם דמעות שיורדות ללחיים שלה ואף מטפטף. החדר שלה מבולגן יותר מתמיד והחתיכות של האגרטל מפוזרות על הרצפה.

"אמילי?" היא שואלת בבלבול.

כשאמילי רואה שזאת היא, היא מנגבת את האף והעיניים שלה ומחייכת חיוך עצוב. "היי איימ." היא אומרת, בעוד שהקול שלה נשבר קצת והיא צריכה לנגב את פניה שוב.

"אני לא מבינה למה אימא התנהגה בצורה הזאת. את מוכנה להסביר לי?" היא מתיישבת על המיטה בעודה נזהרת שלא לדרוך על שברי האגרטל.

"מבוגרים הם..." הקול שלה נשבר והיא מחניקה יבבה, "מסובכים. הם אומרים שהם אוהבים אותך ואז מתנהגים בדרך שאומרת שהם שונאים אותך. ואתה כבר לא יכול לדעת מה האמת." היא מתיישבת על המיטה ליד איימי, אחותה הקטנה ומרימה את הזרת שלה.

"את הבן אדם היחיד שמבין אותי איימ. בואי נשבע שנהיה חברות הכי טובות לנצח. ושאף פעם לא נתבגר." הילדה עם השיער הבלונדיני מציעה לאחותה הקטנה חיוך, ואחותה מושיטה את הזרת שלה לעברה.

"אני אוהבת אותך אמ." היא אומרת ומחבקת את אחותה בחיוך רחב, שמחה שהיא הצליחה לשפר את המצב. באותו הלילה הן נרדמות אחת ליד השנייה.

נערה עם שיער בלונדיני קצר ועיניים ירקרקות כחולות מתקדמת לעבר דלת כחולה. מתחת לעיניה שקיות שחורות מלילות רבים של למידה ומסיבות שנמשכו עד אור השחר. ברגע שהיא עומדת מול הדלת היא עוצרת לרגע, לוקחת שאיפה גדולה ומצלצלת בפעמון.

אחרי שחצי דקה עוברת ואין תנועה מהצד השני, אמילי לוחצת על הפעמון שוב ושוב בעצבנות. היא רק הגיעה וכבר הכול לא הולך לפי התוכנית.

אחרי הפעם החמישית שהיא מצלצלת בפעמון, נער מעוצבן עם אותו צבע עיניים כמוה, פותח את הדלת בעצבנות. "זה יום שבת. חלק מאתנו ישנים." הוא אומר, העיניים שלו מקווצות והשיער השטני שלו מבולגן.

"טוב לראות גם אותך, ג'ייסון." היא אומרת בחיוך, וג'ייסון מרגיש מוזר, כי אמילי מעולם לא הייתה נחמדה אליו.

"אז, הם סוף סוף סילקו אותך?" הוא שואל, מנסה לשמור על קצת רגילות. אבל אמילי צוחקת, אף על פי שהצחוק שלה עייף. זה נראה כאילו היא באמת ובתמים שמחה לראות אותו. הוא היה בטוח שהיא שנאה אותו, מה השתנה?

"עדיין לא. פשוט התגעגעתי אליכם. בפעם האחרונה שפגשתי אתכם אמרתי  כמה דברים שלא התכוונתי אליהם. אני לא באמת חושבת שאתם השטן, ג'ייסון." הנימה הרגילה של הסרקזם שלה נשפכת בעודה מדברת. היא נראית שונה מהפעם האחרונה שהוא ראה אותה. כנראה כי היא לא צורחת או מנסה לפגוע בו כמה שיותר חזק.

הוא בקושי מזהה את הבן אדם שניצב לפניו עכשיו. אולי איימי בכל זאת צדקה. אולי היא באמת לא התכוונה למה שהיא אמרה כל השנים האלה, אולי עמוק בתוכה היא בן אדם טוב.

"טוב, ג'ייסון, עם כמה שאני שמחה לראות אותך, איפה איימי?" היא שואלת ומזמינה את עצמה לתוך הבית הכחול. היא מסתכלת על המקום המוכר ומרגישה נוסטלגיה, כאילו היא לא הייתה שם שנים. למרות שהיא הייתה שם רק לפני 6 חודשים, ואז הבית הזה היה קר כקרח.

"היא בפנים. הגמדה עדיין תמימה כמו תמיד. גיל ההתבגרות עוד לא הרס אותה." הוא לוקח את המזוודה רק בשביל שאמילי תיקח אותה מהידיים שלו. היא שונאת שעושים בשבילה את מה שהיא צריכה לעשות. אך לפני שאמילי מתקדמת, ג'ייסון עוצר אותה.

"היא באמת אוהבת אותך, חסר לך אם תפגעי בה." הוא לוחש לאוזן שלה ומתקדם כאילו דבר לא קרה. היא באמת ציפתה שהיא תגיע יום אחד והיחסים שלה עם המשפחה שלה פתאום יהיו מושלמים? היא הייתה צריכה לדעת שזה לא עובד ככה.

ובכל זאת, אמילי מתקדמת לעבר הבית הישן שלה, שכבר לא מרגיש חמים כלל.

בתוך הבית, על הספה הכחולה ילדה בת 12 עם שיער שחור ונפוח יושבת. ברגע שהיא רואה את ג'ייסון היא מחייכת, אבל החיוך שלה מתפוגג כשהיא רואה את מי שאתו.

"אמילי." היא לוחשת באימה. במשך כל החודשים האלה, היא דמיינה את הרגע הזה ללא הפסקה, אבל עכשיו, בהווה, זה לא מרגיש אמתי.

אמילי מחייכת לעברה חיוך שלא מגיע לעיניים שלה, ומתיישבת על ידה. "היי." ההיי של אמילי יוצא בלחש. היא מפחדת, היא תמיד פחדה. זאת הסיבה שהיא דפקה את הכול. זה תמיד הרגיש יותר מדי טוב בשביל להיות אמתי.

"אז, בנים? אני מוכנה לשמוע הכול. ואל תדאגי, אני מבטיחה שאני לא אספר לאימא ואבא." היא מחייכת חיוך קטן.

איימי נראית מבולבלת. היא תמיד נראתה ככה כשהיא לא מבינה משהו, למרות שזה היה אירוע דיי נדיר. "אני לא מבינה. למה את כל כך נחמדה אליי?" היא שואלת את השאלה שג'ייסון לא אעז לשאול.

"אני הייתי מטומטמת. כל כך מפגרת. אני ממש אשמח עם תתני לי עוד הזדמנות, אני אעשה את הכי טוב שלי הפעם, אני רק רוצה שנחזור להיות קרובות." היא מביטה באיימי עם מבט מתחנן. ואיימי מרגישה לא מוכנה. בכל הפעמים שהיא דמיינה את זה, היא לא דמיינה שזה יקרה ככה.

"אני....אני מניחה שאני אשמח שנחזור להיות קרובות." היא אומרת בהלם, היא לא מאמינה למילים שיוצאות מהפה שלה.

אמילי מחייכת ומוציאה את הזרת שלה, "חברות?" היא שואלת.

"חברות.".

		הפרק הבא