שוליית הרוזן (שם זמני)

ערב ירד על סרנו. הרוזן דוקו, שליט הפלנטה החדש, יצא לסיור קצר ברחובות בירת הכוכב. רחוב המסחר נראה טוב מתמיד, ודוקו ציין לעצמו את האווירה הנעימה והאנשים המעלים חיוך על פניהם. העוני בסרנו, שהתפשט בפלנטה כמו מחלה מידבקת בזמן שלטונו של אחיו, הצטמצם עתה לממדים זעירים, והדיכוי של שלטון אביו עבר גם הוא וחלף. העשירים נאלצו לחלוק שליש מכספם עם דוקו, וזה בתורו העביר אותו לעניי הפלנטה. פקידים מושחתים נכלאו, שוטרים שניצלו לרעה את סמכותם טעמו מנחת חרבו של דוקו וההזנחה הפושעת מימים עברו מוגרה כמעט כליל. האנשים נראו עתה שמחים יותר, נינוחים יותר, כאילו ידעו שתמיד יהיה מי שיסייע, מי שיגן עליהם.

דוקו חייך. המאסטר החדש שלו, לורד סידיוס, הבטיח לו שסרנו הוא רק ההתחלה - עוד מערכות שמש ייפלו לידיו, ואז יוכל הג'דיי-לשעבר למגר את השחיתות בכל רחבי הגלקסיה. הרפובליקה הגלקטית הרקובה עד היסוד תיחרב, ועל הריסותיה ייבנו דוקו וסידיוס משהו חדש, אימפריה טוטליטרית חזקה שתעבוד אך ורק למען האנשים. דוקו ייפטר מהפוליטיקה מלאת השחיתות של הסנאט. אף פלנטה לא תבער במשמרת שלו.

קול בכי חלש קטע את קו המחשבה האופטימי של הרוזן. מבלי משים, שקוע בשרעפיו, הרחיק דוקו עד לקצה העיר, שם שכנב ברוב חרפה תחנת המשטרה הישנה. דוקו החריב אותה באמצעות הכוח כאשר השתלט על הפלנטה, בתורת מהפכה בת איש אחד. בין חורבות המבנה המפואר-לשעבר חש דוקו בנוכחותו של... ילד?

כן, היה זה ילד, לא יותר מבן חמש או שש, שיצא לאיטו מבין ההריסות. כנראה היה הילד חסר בית, ומצא לו כאן מקלט מפני גשמי הסתיו שהקדימו לבוא. למראהו האומלל, המטונף, לבוש הבלויים, חש דוקו תחושה עזה של חמלה.

הוא ניסה נואשות להדחיק זאת. עליו לשלוט בעצמו, למנוע רגשות שכאלה ממוחו. המאסטר החדש שלו הורה לו במפורש שכל אחיזה של חמלה בלבו תאט ואף תעצור את תהליך הפיכתו לסית' של ממש, והרי בלי כוחו של הצד האפל לא יוכל דוקו להגשים את תוכניותיו.

ובכל זאת, האם מעט רחמים יזיקו כל-כך? דוקו לא יכול היה לסבול את המחשבה שישאיר את הילד לרעוב שם, בין ההריסות.

"בוא, ילד," התנגן קולו העמוק, היציב של הרוזן. "בוא!"

הילד, שלא נספר לכם מה היה שמו כי גם אנו (וגם הוא) איננו יודעים זאת, חדל מלבכות והביט בעיניים סקרניות ואדומות מעט במבוגר המשונה שלפניו. היה זה איש גבוה ומזוקן, שיערו האפור מתחיל להלבין, והוא לבוש גלימות ארוכות ומעוטרות. הילד מעולם לא ראה אדם כזה. מצד שני, הוא חווה די חוויות קשות בחייו הקצרים כדי שלא יבטח בכל זר שפונה אליו.

"למה?" שאל הילד בחשדנות, מבטו החודר כמעט מעלה בלהבות את אפו של הרוזן הזקן.

דוקו נאנח. "אני מניח שאתה רעב, ילד."

הילד מביט בו בציפייה מהולה בחשש.

"ובכן - " מהסס המנהיג הכאריזמטי והרהוט להפליא בדרך כלל, "טוב, יש לי אוכל, וחשבתי שאולי תרצה לאכול ממנו."

הילד מהנהן. הוא הולך בעקבות הרוזן חזרה אל רחוב הסוחרים, שתי ידיו הקטנות קפוצות לאגרופים - אחת לצד גופו ואחת בתוך פיו, כדי להשקיט את בטנו המקרקרת. אחרי הכל, יכול להיות שהאיש המוזר משקר ואין בכלל שום אוכל. ככה זה כמעט תמיד עם אוכל; תמיד אתה חושב שיש אותו, ואז כשאתה הכי רעב פתאום הוא כבר איננו. בדרך, דוקו מנסה לחשוב במהירות. מה לעשות עם הילדון המסכן הזה? הוא בפירוש לא רוצה לקחת אותו לארמון סרנו, מקום מגוריו החדש. עצם הרעיון גרם לו לתחושה משונה, בלתי-נעימה. מה הוא היה נותן לקווי-גון לאכול, בימים בהם עוד היה מאסטר צעיר של הג'דיי?

המחשבה על קווי-גון פילחה את ליבו של הסית' המבוגר כמו חץ. הוא קילל את היום בו נשלח השולייה האהוב שלו, שהיה יקר לו מבן, למשימה דיפלומטית בנאבו. אילו רק היה יודע מראש שהיתה זו מלכודת! אותו מתנקש של הסית', דארת' מול, היה סובל גורל גרוע בהרבה ממה שהנחית עליו קנובי הצעיר! הוא, הרוזן דוקו, היה מפצפץ למול את איבריו הפנימיים אחד-אחד עד שהיה צורח ומתחנן שיפסיק!

הג'דיי-לשעבר התנער מהרהוריו. אנשים סביבו הנהנו אליו, חייכו אליו, שלחו אליו מבטי הערכה ואפילו קראו בשמו בהתלהבות. נראה שהוא באמת שינה את חייהם לטובה. זו היתה... איך קווי-גון היה קורא לזה? נקודת אור. זו היתה נקודת אור אחת בחייו האפלים. ופתאום, כאילו קווי-גון הנחה אותו, ייעץ לו, דוקו ידע לאן לקחת את הילד. כשרק הגיע לסרנו, תרם דוקו נתח גדול מכספו האישי לבעל מסעדה קטנה שנקלע לחובות והסתבך עם בריונים ששלחו אחריו בעלי ההון. רק תנאי אחד הציב הרוזן שלקח את מקום אחיו: את העניים תשרת המסעדה חינם אין כסף. בעל המקום טוב הלב הסכים בשמחה, ודוקו סייע לו בצרתו. עתה הגיעה שעתו לפרוע מעט מן החוב.

זמן קצר לאחר מכן כבר ישב הילד ליד שולחן וליקק בהנאה צלחת מלאה ספגטי, או ליתר דיוק, את הרוטב מעל הספגטי. הרוזן דוקו עמד בצד, גבו שעון על הקיר בפינה אפלה של המסעדה, ולא ידע מה לחשוב שעה שהביט בילד מקבל מאשתו של בעל המסעדה שיעור באכילת ספגטי. האישה המסכנה נאלצה להסביר שוב ושוב שהפסטה היא העיקר, אך הילד המשיך להתמקד ברוטב ולא משנה מה עשתה.

דוקו הרגיש מוזר. משום מה, משהו בילד הזכיר לו את קווי-גון, ובאותו הזמן חש כאילו, במובן מסוים, לא היה אדם שונה יותר מבנו - כלומר, שולייתו האהוב שאבד לו לעד.

הרוזן חמק לו החוצה, מותיר את הילד לסיים את ארוחתו הראשונה מזה שבוע. הוא שב לארמונו שעל הגבעה הנישאת מעל העיר, נעל את עצמו בחדר השינה שלו והשתרע על מיטתו. קול קטן בירכתי ראשו דחק בו לפרוש על הילד את חסותו, אפילו לעשות אותו לשולייתו החדש. הוא יכול היה להרגיש את הילד בכוח, ומכאן שזה היה רגיש לכוח ובעל פוטנציאל לא קטן. הקול הזה אמר לו שהילד זקוק לו, אך באותה מידה גם הוא זקוק לילד.

דוקו טאטא את הקול המרגיז לפח האשפה של מוחו. לורד סידיוס אמר שעליו להיפטר מן הרחמים, שהרי החלש ראוי לגורלו - אך אם אמנם כך הדבר, מדוע לו לדוקו לפעול למען האנשים ויחד עם סידיוס?

הרוזן הזקן נרדם וראשו מלא מחשבות מוטרדות הנעות לפה ולשם כדבורים ביום אביב חמים.