פחדן.

ראמפל פחד.

הוא תמיד פחד.

הוא היה פחדן.

פחדן הכפר.

מושא לעג.

כולם צחקו עליו.

כולם, ללא יוצא מן הכלל.

אפילו הילדים.

אפילו...

אפילו מילה.

רק אדם אחד מעולם לא רדה בו.

זה היה בלפייר.

ביי, הילד האהוב שלו.

והוא היה עושה הכל בשבילו.

הוא היה הופך את כל העולם כדי למצוא אותו.

ובאמת, הוא הפך יותר מזה.

אבל לפני זה...

לפני שביי נעלם לנצח,

ראמפל עשה משהו שמנוגד לכל העקרונות שלו.

הוא הרג.

הוא הרג שד מרושע ועוצמתי.

הוא לא ידע שזה היה אותו קבצן זקן שחלק איתו מרק.

הוא לא ידע כמה כוח נלווה לזה.

והחשוב מכל, הוא לא ידע מה המחיר שצריך לשלם.

ועכשיו היה לו כוח.

הוא היה עוצמתי.

עוצמתי יותר מכל הישויות החיות בעולמו.

אף אחד לא יכול היה לפגוע בו.

והוא פחד.

הוא פחד לאבד את הכוח שלו.

הוא פחד לאבד את הבן שלו.

הוא פחד שיאלץ לבחור.

ובסופו של דבר, כשהגיעה שעתו לבחור, 

הוא עשה את הבחירה השגויה.

הוא בחר בכוח.

כוח על פני הבן שלו.

והוא התחרט על זה.

הוא התחרט במשך מאות שנים.

והבן שלו עשוי היה להיות מת.

אבל הוא לא התייאש.

ואז נכנסה מישהי לחייו.

מישהי שראתה את האדם מאחורי החיה.

מישהי שסלחה לו בכל פעם מחדש.

והוא פחד.

הוא פחד לאכזב אותה.

הוא פחד לאבד אותה.

הוא פחד שהיא תשנא אותו.

הוא פחד יותר מדי, אם תשאלו אותי.

כי על כל פעם שהיא סלחה לו,

היא כעסה עליו.

על כל פעם שבה היא האמינה בו,

היא נפרדה ממנו.

היא היתה הפכפכה.

וראמפל לא ידע.

הוא לא ידע שזו לא אהבה.

משום שזו האהבה היחידה שהכיר.

ואף אחד מלבדה לא היה מסכים לאהוב אותו.

אז הוא שיקר.

הוא שיקר בלי סוף.

כי הוא ידע.

הוא ידע שדבר חייתי אחד שהוא יעשה וזה נגמר.

בל מעולם לא ראתה את האדם מאחורי החיה.

היא רק ניסתה לפשוט את עורה של החיה כדי לחשוף משהו.

משהו שלא נמצא שם.

משהו שמעולם לא היה שם.

משהו שנכח רק במשך כמה שבועות.

כשראמפל קיבל לראשונה את הפגיון.

כשהוא ניסה להתנגד לכוח.

ניסה להתנגד לאופל.

הוא ניסה להתנגד לפיתוי.

באמת שהוא ניסה.

אבל מישהו שם ידו על הפגיון.

מישהו שהוא סמך עליו.

מישהו שהוא נתן לו את הפגיון מרצונו החופשי.

ואותו מישהו דירדר אותו.

ולראמפל היה אכפת מאותו מישהו.

באמת שהיה לו אכפת.

אז הוא מחק לו את הזיכרון.

שלא יזכור.

שלא ידע.

או שהמצפון שלו ייסר אותו.

אבל עבור ראמפל...

עבור ראמפל היה מאוחר מדי.

הוא כבר הרג.

והאפלה השתלטה עליו.

"אבא, מה עשית?"

התחלחל בלפייר.

וראמפל...

ראמפל ענה לו, 

"מה שהייתי חייב לעשות."

אבל בל לא ידעה את כל זה.

הוא מעולם לא סיפר לה.

כל מה שהיא ידעה היה שהוא רשע.

שהוא רשע ושיש לו רגשות.

אז היא החליטה שהוא יהיה מסע הגבורה שלה.

אחרי שהיא צלחה עם הג'אבאריקי היא החליטה שכל אופל הוא בעצם טוב.

וראמפל פחד.

הוא פחד שהיא תשנא אותו.

אז הוא לא עמד על שלו.

הוא לא סיפר לה שום דבר.

וגם בסוף, כשהוא כן עמד על שלו.

כשהוא הסביר לה שהכוח חשוב לו.

שהוא אוהב להיות חזק.

היא לא קיבלה את זה.

היא לא התאהבה באדם מאחורי החיה.

היא אהבה את האדם שהיה חיה.

אבל היא התכחשה לזה.

וראמפל לא סיפר לה.

הוא לא אמר עד שהיה מאוחר מדי.

עד שעברו חזר לרדוף אותו.

ובל לא סלחה.

כי היא בל.

לפעמים היא סולחת ולפעמים היא גונבת פגיון ומכריחה אותו לעזוב את העיירה.

כי כזאת היא.

ואחרי כל המורדות והעליות.

אחרי כל הצעקות.

אחרי כל הפרידות.

אחרי שהוא בטח בה והיא מרדה באמונו.

הוא לא הפסיק לאהוב אותה.

עד שהיא מתה.

היא מתה והוא לא.

כי הוא לא מת.

הוא פשוט לא מסוגל.

והוא אהב אותה.

הוא אוהב אותה.

עד יומו האחרון.

שלא יגיע.

הוא יאהב אותה לנצח.

איזה פראייר.

ומה מוסר ההשכל, ילדים?

שבל מעצבנת!

רוב תודות להוריי שהביאוני עד הלום 

וויתור זכויות ליוצרי הסדרה ולבימאי ולשחקנים ולכל צוות ההפקה ולמויישה שמביא כל יום חמישי בורקסים מהמכולת ליד שיהיה מה לאכול בין הסטים.

(הפאנפיק דורג pg מטעמי איזכור למוות ויותר מדי אנטרי שיכולים לעשות טראומה לילדים קטנים.