בת מאלפוי

היי, אני תאליה מאלפוי, אחותו של מאלפוי, הכי מקובלת בסלית'רין,

החבר הכי טוב שלי (הוא גיי, אין זוגיות) הוא מגנס. הוא נחמד אליי ממש, 

ולא בקטע של: "אני סוגד לך, אני סוגד לך, תאליה!". בקטע של חבר טוב.

אז, זהו.

הלכתי לאולם הגדול, אחרי שהבסטי שלי,פנסי פרקינסון,העירה אותי.

"זה קשה להעיר אותך, את יודעת?" היא אמרה ברצינות תהומית. צחקתי והזזתי אותה.

לבשתי גלימת סלית'רין רגילה, וכמו תמיד הסתבכתי עם העניבה. אני אבקש מדראקו עזרה.

אחרי שבהיתי בשיער הפרוע שלי עשר דקות במראה, סירקתי אותו, וקלעתי אותו לצמה מהודקת.

השפרצתי על עצמי שפריץ בושם, עטיתי מסכה אדישה וקרה,וירדתי לאולם הגדול.

התיישבתי בין פנסי לבין מגנס, והרגשתי מישהו שם יד על הכתף שלי מאחורי, והסתובבתי. 

"בוקר טוב." אמר דראקו. "בוקר טוב. דראקו, אני לא מצליחה לסדר את העניבה." הוא החניק צחוק.

גילגלתי עיניים. הוא סידר לי את העניבה, ולקח חתיכת תפוח אדמה ענקית ושם אותה בצלחת שלי.

"שיחשבו שאת חזירה." צחק דראקו.  דחפתי לו את התפוח אדמה לפה ואמרתי "שיבינו שאתה חזיר."

חזרתי לשולחן לקול צחוקם של מגנס ופנסי. תחושת הבטן שלי אמרה לי שדראקו מאחורי,

ותחושות הבטן שלי אף פעם לא טועות. נתתי לו בעיטה אחורית קטנה, וקלטתי שעד עכשיו מגנס

ופנסי בהו בי בשעשוע, לראות מתי אשים לב. פוטר עבר ליד דראקו, שסימן לי להסתכל אל כף רגלו של הארי,

כשאחי דרך עליה בחוזקה. הארי עצר לרגע, ורק כשראה את המבטים היהירים שלי ושל דראקו,

המשיך. ראיתי שכואב לו, אבל מה אכפת לי, הוא פוטר!

אוי, שכחתי, היום בערב יש לי קרב עם הפוטרית הנודניקית.בשיעור לחשים, שיקויים ותורת הצמחים היה אחלה.

אבל שינוי צורה?! טפי! מקגונגל שונאת אותי. היינו צריכים להפוך חיפושית לכפתור, ובדיוק כשהצלחתי

היא מעכה לי את החיפושית 'בטעות', ועוד התעלמה ממני כשביקשתי חדשה. בקיצור, בעשר בלילה, ישבתי

כבלה לכיסא, מול היריבה שלי,לידיה פוטר.כל חמישי בעשר בלילה עד חצות, בחדר הנחיצות אני יושבת

מול לידיה פוטר, שתינו כבולות לכיסא, וכל סלית'רין ורייבנקלו מעודדים אותי,

וגריפינדור והפלפאף מעודדים אותה. זה קרב קטילות. לשלי קוראים "הווינרים" ולשל לידיה קוראים "אמיצים ללא תקנה".

"הפרצוף של לידיה כל כך שמנוני, שמקדונלדס רכשו אותה, במקום מטגן הצ'יפס שלהם!" סיננתי והווינרים הריעו.

הייתי כבולה בלי יכולת לזוז, אבל בכל זיהיתי את היד המחוספסת  של דראקו כשהוא טפח לי על הכתף.

"חמודה, אני לא המראה שלך!"

היא הפטירה.

"באמת?! הייתי בטוחה שכן!"

"כלבה."

"אני לא צריכה כתר כדי להוכיח שאני מלכה," אמרתי. "כמו שאת לא צריכה קולר כדי להוכיח שאת כלבה!"

תשואות אדירות מהווינרים נשמעו, ואפילו קצת מאמיצים ללא תקנה.

"הפוך!"

"אז הכלבה קודם והמלכה אחריה!"

"כן! אז אני אתן לך להיות קודם!"

אוי אלוהים. שהיא תמות כבר. הרגשתי אל הכבלים מתהדקים על מפרקי ידי.

"תמותי."

עשר שניות.

"תסתמי את הפה!"

חמש שניות.

"שלך."

ארבע.

"שלך!"

שתי שניות.

"כי אם אני אפתח אותו את תיהי בסכנה!"

לידיה פתחה את הפה שלה, אבל הטיימר צילצל. ניצחתי. הכבלים נעלמו כלא היו,

והכיסא שלי הונף באוויר. כולם יודעים שלחכמים קשה להירדם, אז תמיד כשמסתיים קרב,

המנצחת מקבלת הרחה של שיקוי המוות החי, והמפסידה מקבלת את העונג שבלראות את

היריבה שלה נרדמת. נראה שלידיה מרוצה. אויש, הייתי צריכה לעלות על זה קודם. היא 

פשוט נהנית לדמיין אותי גוססת. הקטילות שלה היו גרועות בכוונה. טוב, אני אירדם הלילה 

ואישן טוב. כוס עם שיקוי תוסס הובאה לאפי, ולקחתי שאיפה עמוקה, והקולות נדמו..

הראייה שלי השחירה, והספקתי לראות רק את לידיה מביטה בי בעונג.

התעוררתי. "השיקוי השפיע עלייך חזק, באמת קשה להעיר אותך. פנסי אמרה לי."

"די פנ-" אמרתי והתרוממתי במיטה. "דראקוו?! מה אתה עושה במעונות של הבנות?!"

צחקתי. "א-" הוא התחיל ודחפתי אותו למגלשה שנוצרת מבנים. 

בוקר חדש. גלימה, שיער, בושם, מסיכה. יום רגיל. יום רגיל?

		הפרק הבא