עשרה בקבוקים של אמת

הוילונות במשרדו של סלגוהרן היו בגוון כתום דיי מזעזע, לטעמו של הארי. הוא צפה במקלגן מנסה לפלס את דרכו להרמיוני ללא הצלחה. הארי ציין לעצמו שהרמיוני הרבה יותר זריזה ממה שחשב. הדרך שבה היא התפתלה בתוך החדר הצפוף הייתה מרשימה למדי.

הוילנות מאחורי הארי רשרשו ופרצוף מוכר הגיח ביניהם. לפרצוף היה שיער בהיר ופרוע, לחיים סמוקות ומבט מזוגג. "היי, פוטר,” סינן מאלפוי. “פוטר.”

"מה אתה עושה פה מאלפוי?” שאל הארי ועיווה את פניו בגועל. “זאת מסיבה, ז..את אומרת, המ - “ מוחו השתוי של הארי התקשה לחבר את המילים למשפט. “אתה לא מוזמן.” הוא סיים בעילגות.

"ברור שאני לא מוזמן, למה נראה לך שאני מתחבא פה, פוטר?” מאלפוי נאנח בקוצר רוח. “פשוט תביא לי עוד קצת וויסקי-אש.”

"אני לא המשרת שלך,” מחה הארי. "אבל למרות זאת אני אביא לך," הוא הוסיף ברוח פתאומית של נדיבות שלא הייתה נוחתת עליו אלמלא ארבעת כוסות יין הדבש ששתה. “אני חייב להמליץ לך על יין הדבש, הוא פשוט מעולה.”

"בסדר, אז תביא גם כוס אחת של יין-דבש,” הסכים מאלפוי.

"תישאר פה בינתיים,” הורה הארי למאלפוי והחל לפלס את דרכו אל דוכן המשקאות.

"היי הארי,” לונה הופיעה לידו. “למה דיברת עם דראקו מאלפוי?”

"שוש,” הארי היסה אותה. “אף אחד לא יודע שהוא כאן. זה סוד.”

"אה, זה בסדר, אני יודעת לשמור על סוד.”

"יופי,” נאנח הארי בסיפוק. “לונה אני צריך שתעזרי לי. אני צריך לקחת משולחן המשקאות שלוש כוסות. שתי כוסות של יין דבש וכוס אחת וויסקי אש.”

"אתה רוצה שאני אסיח את דעתם של המסובים?” שאלה לונה והביטה בו בעיניה הגדולות.

"של מה?” ראשו של הארי כאב. “כן, אני חושב שכן.”

לונה התרחקה ממנו אל תוך קהל האנשים שבחדר. היא התקרבה אל בר המשקאות ונופפה בידיה לצדדים כך שבשמלת הפיאטים הכסופה שלה היא נראתה כמו ירח מרובה זרועות. היא הניפה את זרועתיה באוויר ובתנועה חדה היא העיפה את שני הכוסות המלאות במשקה שניצבו על קצה השולחן. הכוסות התנצפו על הרצפה והמשקה ניתז בממטרים על זאביני ומקלגן.

"היי, י'מג'נונה! מה עשית?” צעק בלייז.

"החליפה הזאת עלתה יותר מכל הספרי לימוד שלך,” קרא מקלגן בכעס.

"אני נורא מצטערת,” אמרה לונה ברצינות תהומית. “אבל הכוסות האלה היו מלאות ביתוש-טושים. יש לכם מזל שלא שתיתם, אחרת הייתם פוצחים בריקוד סטפס יפני.”

"יפנים בכלל לא רוקדים סטפס,” קרא מקלגן וניסה ללא הצלחה להפיק לחש ייבוש משרביטו.

בחסות המהומה הארי התגנב מאחורי זאביני ומקלגן ולקח שני כוסות של וויסקי אש. הוא החזיק כל כוס ביד אחת ואת כוס היין דבש הוא החזיק בפיו. אחר כך הוא פילס את דרכו בזהירות. הרצפה התנודדה קלות מתחת לרגליו וראשו הפועם דרש עוד אלכוהול. לקחו לו מספר סקירות של הוילונות ומספר לחשושים כועסים מצדו של מאלפוי עד שהוא מצא את ראשו מציץ מבין שני וילונות.

"תביא כבר את הוויסקי,” סינן מאלפוי בקוצר רוח ולקח מידו את הכוס. הוא התיישב מאחורי הוילון. “אתה ממש טיפש פוטר,”

הארי שמע אותו לוגם את המשקה בלגימות גדולות. "אני עד כדי כך טיפש שאני יודע שאתה אוכל מוות,” אמר הארי בשלווה. הוא התיישב גם הוא ולגם מהוויסקי אש שלו.

"אתה מה?” קרא מאלפוי בצרידות. “יצא לי קול מוזר.”

"באמת יצא לך קול מוזר,” צחקק הארי. “ואני יודע שאתה אוכל מוות.”

"מה שתגיד,” מלמל מאלפוי מאחוריו והארי שמע אותו גומר את הוויסקי.

“תביא לי את היין דבש.”

"בסדר,” נאנח הארי. מספר ראשים הסתובבו אליו. “אנשים חושבים שאני מדבר לעצמי,” הוא רטן אל מאלפוי.

"כבר חשבו עליך דברים גרועים יותר,” אמר מאלפוי.

משום מה מה דבריו של מאלפוי הצחיקו נורא את הארי והוא פרץ בצחוק מתגלגל, מאלפוי הצטרף אליו ושניהם התגלגלו מצחוק. מספר ראשים הסתובבו אל הארי שוב וגיחכו. הארי לא זיהה אותם. החדר היטשטש מולו ונהפך למערבולת של צבע.

"כן, ועכשיו אני הנבחר,” הוא אמר, מתנשם בכבדות.

"אתה לא סתם הנבחר, אתה חתיכת נבחר!” קרא מאלפוי.

"אני הנבחר הכי טוב!” קרא הארי באושר ושניהם שוב התגלגלו בצחוק.

"עכשיו אתה הנבחר,” אמר מאלפוי שכקול צחוקם דעך. “אתה באמת הנבחר?”

"לא מגלה,” זימר הארי. “אני לא מגלה לך.”

בתגובה מאלפוי נתן מרפק בגבו של הארי.

"אאוץ!” קרא הארי, יותר בכעס. “זה כאב!” והוא החזיר למאלפוי מרפק.בתגובה מאלפוי החזיר לו בחזרה.

עד מהרה הקרב מרפקים נהפך לקרב אגרופים. הם לא שמו לב שמאלפוי נהיה גלוי לעיני כל. לאגרופים התווספו בעיטות והם התגלגלו על הרצפה, עסוקים בהתכחשות של עצמם ולא שמו לב לקהל התלמידים שנאסף סביבם עד ש -

"אהה, מאלפוי,” אמר הארי בקול חנוק. ידיו של מאלפוי היו סביב צווארו בעוד שידיו של הארי ניסו למנוע מרגליו של מאלפוי לבעוט לו בפרצוף. “אני חושב שיש לנו בעיה קטנה.”

מאלפוי הרים את מבטו גם הוא ונתקל במבטי התלמידים ההמומים. “אההה.”

"מה בשם זקנו של מרלין קורה כאן?” פרופסור סלוגהרן נדחף בין התלמידים בלחיים סמוקות ופדחת מזיעה. “אדון פ..פוטר?” הוא גמגם. “מה לעזעזל אתה עושה??”

הארי ניסה לעטות על פניו הבעה רצינית וכנה. “מנסה למנוע ממאלפוי לבעוט לי בפרצוף אדוני,” הוא ענה בקול כנוע.

הדי צחוק החלו לעלות בקהל שסביבם. “אדון מאלפוי תעזוב את פוטר מייד!” קרא פרופסור סלגהורן שקולו הלך ונעשה דק יותר ויותר.

"אין צורך לצעוק אדוני,” אמר הארי וצחק. זה כנראה לא היה הדבר הנכון לעשות כי פרצופו של סלגוהרן הלך והסגיל באופן שהזכיר להארי למרבה דאבונו את הדוד ורנון. הוא מיהר ושב לעטות על פניו הבעה רצינית. “הכל בסדר.” הוא השתחל מתוך ידיו של מאלפוי, אחז בפרופסור סלגוהרן כמעקה ונעמד. החדר הסתובב סביבו והרצפה התנדנדה מתחת לכפות רגליו.

"הוא הנבחר פרופסור!” קרא מאלפוי. הוא אחז בסלגהורן ונעמד גם הוא, מצדו השני של הפרופסור. “הוא הנבחר!”

"אני באמת חתיכת מלאפוי – זאת אומרת הנבחר,” הסכים הארי.

סלגוהרן הביט בשניהם ונראה אבוד. "

הוא חתיכת נבחר!” קרא מאלפוי.

"אני חתיכת נבחר!” קרא הארי באושר והניף את ידיו באוויר.

בין כל הפרצופים הוא זיהה את פרצופה של הרמיוני. היא עמדה קפואה על מקומה והבעה משולבת של הלם וזעזוע הייתה מרוחה על פניה. שפם האריה ים של סלגוהרן התחיל לרעוד באופן מחשיד.

"היי, מאלפוי,” קרא הארי מבמעד לבטנו התפוחה של סלגוהרן. “מה דעתך שנדפוק וויזלי מפה?”

"שנדפוק מה?”

"שנדפוק וויזלי, שנעוף מפה,” הסביר הארי.

"אין בעיה,” הסכים מאלפוי.

"פרופסור,” הארי פנה אל סלגוהרן ולחץ את ידו ברוב חשיבות. “המסיבה שלך הייתה באמת, ממש... ממש... - שכחתי מה רציתי לומר!” הוא פרץ בצחוק מתגלגל.

"הוא שכח מה הוא רצה לומר,” קרא מאלפוי. והארי, שמח וטוב לב פנה אל היציאה בדילוגים מרשימים. אך כעבור מספר שניות הוא התחרט על כך ואת שאר הדרך ליציאה הוא צעד באיטיות, כאילו הוא צועד על קורה דקה שתלויה בגובה רב ומנסה לשמור על שיווי משקל.

"היי, בלייזי,” קרא מאלפוי מאחוריו. “בוא הנה.”

"מה אתה רוצה?, זאביני התקרב אליהם בחוסר רצון בולט. "בוא, אני צריך שתהיה עד,” אמר מאלפוי בעוד הם יוצאים מהמשרד של סלגוהרן למסדרון שבחוץ.

"עד למה?” התערב הארי.

"לא כאן,” גער מאלפוי. “כדאי שניכנס לכיתה ריקה.” הוא הצביע דלת כיתה שניצבה בקצה המסדרון. "יש לי רעיון אדיר!” קרא מאלפוי כשזאביני סגר את דלת הכיתה מאחוריהם והביט בהם בחשד. “נכון אתה רוצה לדעת אם אני אוכל מוות, פוטר?”

זאביני עשה תנועה מוזרה אבל עצר את עצמו ובהה במאלפוי בפה פעור.

"אני יודע שאתה אוכל מוות,” ציין הארי.

"ואני רוצה לדעת אם אתה באמת הנבחר,” המשיך מאלפוי.

"אני באמת הנבחר,” ציין הארי שוב.

"בכל אופן, אני עדיין חושב שהרעיון שלי אדיר!” קרא מאלפוי בכעס ובהתלהבות גם יחד. “אנחנו נשחק אמת או חובה.”

"אתה צודק! התלהב הארי. “הרעיון הזה באמת אדיר!”

"אני יודע,” אמר מאלפוי באושר.

זאביני עשה תנועה מוזרה כאילו הוא רוצה לומר משהו אבל אז הוא משך בכתפיו, התיישב על השולחן מאחוריו וצפה בהארי ובמאלפוי בעניין.

"אבל,” הארי קימט את מצחו. “הבעיה היא, איך נדע אם האנשים ב... במשחק באמת הם – לא ישקרו, זאת אומרת – שהם באמת - “

" - באמת יגידו את האמת,” השלים דראקו את הארי וקימט את מצחו.

"נשתמש בווריטסרום!” קרא הארי לפתע.

"גאוני!” התלהב מאלפוי.

זאביני הרים את ידו. “כל זה ממש נחמד,” הוא כחכח בגרונו. “אבל אני לא חושב שמחר כשתקומו מפוכחים תתלהבו מהרעיון הזה כל כך.” "

אז ננדור את מה שאמא שלי – את הנדר הכובל,” אמר מאלפוי. “בשביל זה הבאתי אותך, בלייזי.”

"אל תקרא לי בלייזי,” סינן זאביני. “ומחר בבוקר אתה תרצח אותי שנתתי לך לעשות את זה.”

"אני אשבע עכשיו שאני לא ארצח אותך.”

"וגם לא תרביץ לי,” הזהיר זאביני.

"בסדר.”

"ולא תקלל.”

"מה שתגיד.”

"ולא תכעס בכלל - “

" - התגובה היחידה שלו תהיה 'כל הכבוד בלייזי',” קטע אותו הארי בקוצר רוח. “אפשר כבר לעשות את הנדר-מה-שמו הזה? מה זה בכלל הנדר הזה?”

"זה נדר שאתה נודר,” אמר מאלפוי בעליזות. “ואם אתה אתה מפר אותו אתה מת מוות מלא בייסורים.”

"נפלא,” התלהב הארי. “מתי ננדור?”

"עכשיו,” מאלפוי לקח את ידו של הארי ואחז אותה בחוזקה. “קדימה בלייז.”

בלייז הוציא את שרביטו באנחה והתקרב אליהם באיטיות. “אתם כל כך הולכים להתחרט על זה,” הוא מלמל בקורת רוח. “בסדר, אני מקווה שאני אצליח לעשות את זה.” הוא כחכח בגרונו בחשיבות. “האם אתם דראקו מאלפוי והארי פוטר, נשבעים שתשחקו אמת או חובה?”

"אנחנו נשבעים,” הםא ענו פה אחד.

השתררה שתיקה. שלושתם הביטו בידיהם המשולבות בציפיה.

"היה אמור לקרות משהו?” שאל הארי לבסוף לאחר מספר רגעים של שתיקה.

"א..אני לא לגמרי יודע,” אמר זאביני והביט בהארי בעוינות, כאילו הוא האשם. “זה לא שאני עושה את זה כל יום.”

"מתי בפעם האחרונה עשית את זה?” שאל הארי בהתעניינות.

"טוב, זה לא משנה, בואו פשוט נמשיך וזהו,” אמר מאלפוי בעצבנות.

"במה נמשיך?” שאל הארי. “נשבענו, לא?”

"מאלפוי עדיין לא נשבע שהוא לא ירצח אותי מחר,” אמר זאביני. “האם אתה דראקו מאלפוי, נשבע שלא תרצח אותי מחר, ולא תתעצבן על בכלל והתגובה היחידה שלך כלפי למצב הזה תהיה 'כל הכבוד בלייזי'?”

"אני נשבע,” השיב מאלפוי.

"רגע, לא קבענו מי ישחק איתנו,” נזכר הארי לפתע.

"אני, אתה, זאביני, פנסי, קראב, גויל,” ספר מאלפוי באצבעות ידו הפנויה. “אין לי מספיק אצבעות, זה יוצא מהצד שלי חמישה אנשים ו אתה.”

"היי,” התרעם זאביני. “אני לא הסכמתי לז - "

"- הרמיוני, רון ומן הסתם גם לבנדר,” קטע אותו הארי וספר גם הוא באצבעות ידיו הפנויות. “ואממ... טוב, אולי גם ג'יני תסכים, היא אוהבת דברים כאלה...”

"אני לא הסכמתי לזה,” אמר זאביני בקול נחרץ.

"מאוחר מידיי, בלייזי,” אמר הארי. בקצה שרביטו של זאביני בקע חוט זהוב והתפתל סביב כפות ידיהם השלובות של הארי ומאלפוי כמו נחש. “לפחות אנחנו יודעים שזה עובד.”

"תודה רבה, באמת,” מלמל זאביני בעצבנות.

"רגע, אל תשכח את הווריטסרום,” קרא מאלפוי.

"האם אתם נשבעים שכל מי שישחק במשחק שלכם ישתה ווריטסרום לפני המשחק על מנת שיספר רק את האמת?” ניכר היה שזאביני מתחיל להתחרט שהוא הסכים להתערב לכל העסק הזה.

"אנחנו נשבעים.”

שביב של בהלה וספק החלו לבצבץ מבעד לערפילי השכרות במוחו של הארי. “רגע, יש עוד משהו,” הוא קרא לפתע. “אסור לדבר על שום דבר שנאמר שם.”

"אני מסכים,” אמר זאביני. “כנראה גם אני ישתתף במשחק המופרע הזה,” הוא רטן. “טוב, האם אתם נשבעים שכל דבר שיאמר במהלך המשחק, אסור יהיה לדבר עליו אם אנשים אחרים?”

"אנחנו נשבעים.” החוט הזהב בהק לפתע ואז התפוגג ונעלם.

"מעולה,” אמר הארי ומשך את כף ידו ממאלפוי. “אז ניפגש מחר, אני מניח לילה טוב.” והוא יצא מהחדר והחל לעשות את דרכו בחזרה לכיוון מגל גריפינדור.

		הפרק הבא