החבל של ליילה.

קרדיט וויתור זכויות לאיש האשכולות המהולל, ניל פטריק האריס.

תודה מיוחדת גם להנהלת האצר על כך שאישרה לי את הפאנפיק.

וכמובן, תודה ענקית לצ'ארלס בבג'.

הפרק מוקדש לאביטל גריינג'ר, שכנראה אפילו לא מכירה את הספר.

 עבור כל אלו שלא קראו את הספר, או סתם לא שמו לב לניקוד בפעם הראשונה שהוזכר שמה, לא קוראים את השם של ליילה כמו המילה לילה, אלא עם צרה ב-ל' הראשונה.

שאר היתומים נדחפו קדימה כדי לבקש ממר ורנון חתימות ודחקו את ליילה הצידה. לא היה לה אכפת. הוא יבוא לבקר אותה. הוא ילמד אותה איזה קסם. אולי.

היא תהיה מוכנה. יהיו לה כל כך הרבה קשרים להראות לו בתמורה.

ליילה לא הצליחה להירדם. היא ליטפה את מפתח המתכת הקר שלה. הדבר היחיד שנותר לה מהורייה הבילוגיים. תחושת חמימות הציפה אותה, אבל זה לא עזר הפעם.

ואז ליילה הבינה למה היא לא מצליחה להירדם.

זה לא היה בגלל הקור, או בגלל הפחד הנסתר שהיא הסתירה מאחורי כל החיוביות שלה. הפחד ממה שהילדות האחרות עלולות לעשות לה ביום המחרת. 

לא. זה היה בגלל משהו אחר.

ליילה אלמונית* לא יכלה להירדם.

היא התרגשה מדי.

----------------------------------

ליילה התעוררה, כהרגלה, ברגע שקולה של הנזירה מרגרט המבקשת מכולן לקום נשמע. מתברר שבסופו של דבר היא כן נרדמה. אבל היתה לה תחושה שזה היה מאוחר מאוד בלילה, והעייפות שעדיין דבקה בה לא הפריכה את הטענה.

היא קמה מהמיטה בקפיצה (למרות העייפות) וקראה בקול עליז, "בוקר טוב!"

"תני לישון!" רטנה אחת הבנות וזרקה עליה כרית. ליילה צחקקה.

ואז היא שמה לב לחבל שנפל על הרצפה כשהיא קמה. זה היה החבל הלבן שמר ורנון הביא לה.

ליילה קיפצצה בהתרגשות כשנזכרה בדבריו ומיהרה ליטול את החבל כדי לקשור בו קשר. קשר שתצטרך לפענח איך להתיר. אבל כבר היה בו קשר. היא תיארה לעצמו שהיא קשרה אותו אתמול בלילה.

היא קימטה את מצחה. הקשר הזה היה מסובך. היא היתה יכולה להתיר אותו, כנראה, באמצעות פתיחת כל חלק בו בנפרד, אבל היתה לה תחושה שלא ככה היא אמורה לעשות את זה.

אחרי הכל, בהופעה לא היה למר ורנון זמן לפתוח כל קשר ושלשלת ביסודיות איטית ושיטתית. ואם היא רוצה להיות כמותו, היא צריכה להיות כמותו.

ראשה של הנזירה מרגרט הציץ לחדר. "כדאי שתקומו, בנות. ארוחת הבוקר מוגשת בעוד עשר דקות."

היא הבחינה שליילה מחזיקה משהו. "מה יש לך שם, ליילה?" היא שאלה בחביבות.

"אה, זה כלום." היא ענתה בקול הכי סתמי שהצליחה לגייס. היא העיפה מבט חטוף בבנות האחרות. כפי שחשדה, כולן נראו פתאום ערניות בהרבה. "סתם חבל ישן שמצאתי."

ברגע שהנזירה מרגרט יצאה מהחדר אחת הבנות קמה. היא צעדה לכיוונה של ליילה. "מה יש לך שם?" היא שאלה.

ליילה נופפה בחבל שלה. "סתם חבל ישן." היא אמרה בחיוך.

"הוא לא נראה ישן." העירה ילדה אחרת.

ליילה משכה בכתפיה, ואז קפצה קפיצה גדולה לכיוון הדלת, מעמידה פנים שהיא לא שמה לב לכך שאחת הילדות ניסתה לגנוב לה את החבל. 

"קדימה! היא אמרה בהתלהבות. "יום שלישי היום! יש עוגיות!"

"שוב פעם את והעוגיות שלך..."** מילמלה אחת מהילדות שנעלו אותה בארון אמש.

ליילה החלה להתקדם בעליזות לעבר חדר האוכל. למרות הגישה החיובית שלה, היא נאלצה להודות שהבנות יקחו את החבל של מר ורנון -לא. שלה. ליילה תיקנה את עצמה בחיוך- ברגע שיוכלו לשים עליו יד.

היא התירה את הקשר שבחבל  ואספה איתו את השיער שלה. יהיה להן קשה לקחת את החבל בלי שאני אשים לב, היא חשבה לעצמה. 

כשהגיעה לחדר האוכל היא לקחה צלחת מהערמה בכניסה והלכה למצנם פרוסת לחם. (היא ידעה, כמובן, שלמצנם זו לא מילה אמיתית, אבל לא היה אכפת לה. אם תשאלו אותי, דווקא המילים המומצאות יכולות להיות הטובות ביותר. והרי שכל המילים היו פעם גיבוב של שטויות עד שהכתירו אותן כמילים.)

ליילה מרחה ריבה על הצנים שלה, לקחה לה עוגיה והתיישבה ליד אחד השולחנות. היא לקחה ביס מהצנים והכניסה יד לכיס שלה כדי להוציא את החבל ולהתיר את הקשר שבו.

החבל לא היה שם.

ואז היא נזכרה שהיא קשרה איתו את השיער שלה.

הלב שלה פירפר בהתרגשות.

היא התירה את הקשר!

והיא אפילו לא חשבה על זה יותר מדי!

ליילה חייכה בסיפוק.

היה לה כישרון טבעי לזה.

לאחר מכן, המים של אחת הבנות נשפכו 'בטעות' על ליילה. לא היה לה אכפת. כשמר ורנון יחזור, יהיו לה כל כך הרבה קשרים להראות לו.

*לפני שליילה אומצה שם המשפחה שלה היה אלמונית, משום שלא היה שום מידע לגבי מי שהשאיר אותה שם.

**תאלצו לסלוח לאביגיל על הביטוי הלא נכון דקדוקית הזה.

		הפרק הבא