ברור שהוא ערפד.

ארטמיס השקיף מחלונו על בקט ומיילס ששיחקו בחצר בחוץ.

אם 'שיחקו' אומר חקרו את המבנה המולקולרי של חיפושית זבל.

ארטמיס אהב לשחק עם מיילס ובקט. זו הסיבה שהוא הפציר בהם לשחק בפנים.

למרבה הצער, השניים היו עקשנים כמעט כמו שהיו שובבים. (באטלר תהה פעם בקול ממי הם ירשו את זה. לקחה לארטמיס דקה תמימה להבין שצוחקים עליו, ואז הוא מילמל משהו על זה שתכונות לא עוברות בתורשה, בטח שלא מאח לאח, וחזר למחשב שלו בפרצוף חמוץ.) 

ארטמיס נאנח כשחשב על כל הכיף שהוא יכול היה לעשות איתם אם לא היתה השמש הקופחת.

ארטמיס לא סיפר לאף אחד את סודו, לכן מטבע הדברים האדם היחיד שאולי יודע היה באטלר. הפיה היחידה שהיתה עשויה לדעת היתה הולי שורט.

אתם מבינים, לפני חצי שנה (או אולי שלוש שנים וחצי), בזמן החזרה מאי השדים, קרתה תקלה ברצף ציר הזמן וארטמיס נזרק למאורה של ערפדים צמאי דם במאה השמונה עשרה. במהלך המאבק ארטמיס ננשך.

עכשיו הוא ערפד. הידד.*

קמט של חוסר שביעות רצון הופיע על מצחו של ארטמיס כשראה מה כתוב בפאנפיק.

קורא תמים ולא זהיר עלול לחשוב בטעות שזה שיר.

'באמת?' הוא חשב. 'ברצינות?

'כותב הפאנפיק הזה ממש חצוף'

'בנוסף, זה חרוז מאוד חובבני.'

המילים האלה? זה פשוט לא אני.'

"באמת, נער בוץ? אפילו כשאני כותב מה אתה עושה אתה חייב להיות מעצבן?"

"פולי, מה אתה עושה?"

"ד'ארוויט" מילמל פולי ומיהר לכבות את מסך המחשב שלו באמצעות נקישה בלשון.

זה לא עזר. "פולי" אמרה הולי, "ראיתי את המילה ארטמיס במחשב שלך. מה אתה עושה?"

פולי נאנח. "אין לך פקודות להפר או משהו?"

הולי נעצה בו מבט זועף.

"בסדר, בסדר." הוא אמר בכניעה. "אני כותב פאנפיק. טוב לך?"

"אתה... מה?"

"פאנפיק." הוא אמר בחוסר סבלנות. "ספרות מעריצים. מבוססת בדרך כלל על יצירה ספרותית שכתב אדם אחר. באמת, הולי. אני מאוכזב ממך."

"אפשר לראות?"

"יופי הולי, תגידי מה שאת רוצה ל- רגע, מה אמרת?"

"אני יכולה לקרוא את מה שכתבת?"

פולי נשך את שפתו. "טוב." הוא אמר לבסוף. "אבל תבטיחי שלא תצחקי."

"מי, אני?" שאלה הולי בחיוך.

פולי נאנח והדליק את מסך המחשב.

*בעיקרון אתה הופך לערפד רק אם שתית חזרה את הדם של הערפד שנשך אותך, אבל התעלמתי מהפרט הזה כי ארטמיס לא ישתה דם. איכס דם.