עורכת מדור הסיפורים

האמת היא שלפאנפיק הזה יש סיפור. אני אולי אעשה עליו פעם פאנפיק בפני עצמו. בקצרה - למרבה האירוניה, דווקא בפאנפיק שאמור לעזור לקהל לכתוב, לא מצאתי רעיונות איך לכתוב את זה.

אבל... עליתי בסוף על רעיון. תוכלו לקרוא ולחוות דעתכם עליו :)

בהנאה, ומקווה שתחכימו!

שימו לב: יש מצב שאני מתנשאת. מתנצלת. ככה זה כשאת פשוט כותבת טוב יותר...

סתם! סתם! אם אני מתנשאת זה לא בכוונה. אני לא חושבת שאני הכותבת הכי טובה באתר, ואני מאמינה מאוד שאני עצמי מפשלת בהרבה מהעצות שאני מתכננת להעלות כאן.

סתם, עצות לחיים. מקווה שתהנו.

וכמובן, ויתור זכויות לאותה רולינג. רוב הדמויות שלה. ולא, אני לא מתכננת להרוויח מזה כסף. כרגע.

"נו בבקשההההההההההההה!"

"על חשבוני."

"נו בחייך, מה תפסידי מזה?"

"אני אקנה לך שמלה חדשה."

"אני אקנה לך שוקולד."

"לילייייי!" קרא ג'יימס, כורע ברך מול לילי. "צאי איתי צאי איתי צאי איתי. למה את לא עונה??"

לילי לא נראתה מעוניינת, יש לומר. היא ישבה על הכורסא ועיניה היו נעוצות בספר עב כרס.

כן כן, אתם מכירים את הסצנה הזו. היא מתרחשת בממוצע פעם פעמיים בשבוע, בזמנים טובים יש שבועיים שלא נאמרת מילה, בזמנים רעים בכל שעה ג'יימס מגיע לסף דמעות ארבע פעמים, לקול סירובה של לילי.

היום לא נראה שלילי מתכננת לסרב. היא פשוט ישבה והתעלמה מג'יימס לחלוטין.

"טוב די עם ההצגה הזו." קם לפתע רמוס. חדר המועדון היה כמעט ריק, למעט שתי חברות של לילי - אן ומרי - ורמוס ופיטר, ועוד כמה תלמידים בודדים שהיו מוכנים לסבול את תחינותיו של ג'יימס. ואני, כמובן.

חברותיה של לילי, וגם פיטר, נראו משועשעים למדי.

"לא, רמוס!" קראה אן.

"די. נמאס לכולנו. ג'יימס -"

"לופין, לא! זה כיף!" התחננה מרי.

"זה לא מצחיק. ג'יימס, היא לא שומעת אותך."

"לא!! לופין, אתה כזה הורס שמחות."

ג'יימס הרים את מבטו. "מה, ירחוני?"

"היא לא שומעת. היא עם אטמי אוזניים."

הבעתו של ג'יימס הפכה המומה, ואז נבגדת. הוא העביר את מבטו מרמוס ללילי, ושוב לרמוס. הוא קם והתרחק צעד מלילי.

לילי נאנחה. "מי גילה לו?" היא שאלה בקול רם מדי. היא הביטה סביב. רמוס הרים את ידו בהתנצלות.

"חבל, היה כיף." היא שוב דיברה בקול. היא הושיטה יד לאוזנה והוציאה משהו קטן.

"לילי!" קרא לפתע ג'יימס. "איך יכולת לעשות לי את זה?"

"מה? להיות כל כך רחומה ולהניח לך לדבר אלי במשך חצי שעה?"

טוב, כן, קלטתם. אין חדש. ניסיתי לחזור להתעלם מהם ולשוב לכתוב. בהיתי בדף הריק.

"אני לא רוצה, אם לא הבנת את הרמז -" קראה לילי.

לעסתי את קצה העיפרון. אוף.

"בטח, אני פותחת אותו ברגעים אלה -"

הרמתי את ראשי והבטתי בג'יימס ולילי. זה לא היה מעניין, אבל זה היה יותר מעניין מהדף שייצג את כלל הרעיונות לסיפורים שהתרוצצו לי בראש.

הוא היה ריק, אם שכחתם.

"אה, לילי, תנסי פעם אחת,"

"אומרים נסי."

"מה?"

"טוב, די, ג'יימס. עזוב אותה." נאנח רמוס.

"בחייך, ירחוני, חפרת מספיק. כבר גמרתי את שיעורי הבית כדי שלא תחפור לי. מה אתה רוצה עוד?"

לילי הרימה את גבותיה. "גמרת את שיעורי הבית שלך בגללי? אני הולכת ברגע זה לבקש בונוסים מפרופסור מקגונגל!" ובמילים אלה היא יצאה מחדר המועדון.

נאנחתי בהקלה. עכשיו אוכל להתרכז בסיפור.

זה היה מוקדם לשמוח, כמובן.

"היא… הולכת לאן?" שאל ג'יימס, פונה אל רמוס.

רמוס נאנח. "סוף סוף. אני מניח שהיא פשוט רוצה להתרחק ממך. הבונוסים היו סתם תירוץ, טמבל, היא בחיים לא תלך למיני בשביל דבר כזה. לא שאני לא יכול להבין אותה."

האמת, פיקפקתי בדבריו. לילי בהחלט מסוגלת לזה.

חזרתי לדף הריק. כלום.

"אוף!" קראתי לפתע. למבוכתי, כל חדר המועדון השתתק. לא כזה מרשים כשחדר המועדון כלל כעשרה אנשים.

"מה קרה?" שאלה אן.

"אין לי רעיונות!" קראתי, קצת יותר בשקט.

אן נאנחה וגלגלה את עיניה. "שוב," היא אמרה.

"כן, כי את לא מציעה לי!"

"סליחה!" קראה אן. מזווית עיני ראיתי את החור של הכניסה למועדון נפתח, ותלמידים מתחילים לזרום פנימה. "מה קרה לסיפור הנדנדה? הסיפור על החתולה של פילץ'? האמבטיה?"

"עצמך בת השלוש," הוסיפה מרי.

"יומן של ערפד -"

"את כערפד -"

"את בורחת מערפד -"

"את מתיידדת עם ערפד -"

"מרי מתיידדת עם ערפד -"

"סיריוס מתיידד עם ערפד -"

"אלה רעיונות גרועים!" קראתי בקול.

"מה? את גרועה, אולי!" נעלבה מרי.

"אבל אנחנו כן מציעות," הוסיפה אן.

"כן, אבל קצת נמאס לי מערפדים," השבתי בעוקצנות.

"בסדר, בעיה שלך." השיבה אן.

"אוף, אל תריבו לי גם אתן." אמר רמוס לפתע.

"לא עניינך!" אמרתי מיד, מהר מדי.

"אולי לופין יוכל לעזור לך," אמרה מרי ברשעות. היא יודעת שאני לא אוהבת לדבר עם הקונדסאים.

"מה הבעיה?" הוא שאל.

"אין לי רעיונות," ביכיתי.

"אה, הבעיה הידועה," הוא צחק. "באיזה סגנון את כותבת?"

"רומנטיקה," עניתי והסמקתי.

"מה?" הוא שאל בהפתעה. "למה שתכתבי רומנטיקה?"

"למה שנער בן חמש עשרה ישאל שאלה כזאת?"

"מה הקשר?"

נבוכתי ולא עניתי.

"לי יש רעיונות," לפתע פיטר שבר את השתיקה.

פניתי אליו. "למה מה? אתה כותב?" שאלתי בעוקצנות.

הוא הסמיק ונבוך. "איך את יודעת?"

רמוס פנה אליו באחת. "פיטר, אתה כותב?"

"כ-כן," הסמיק פיטר. "זה היה סוד."

"אתה כותב?" קפצתי מהספה בהתרגשות, מתעלמת מרמוס שניסה להוציא עוד מידע מפיטר. "זה נפלא!"

איפשהו מאחורי אן נאנחה.

פיטר ורמוס הביטו בי בבלבול. "אתה תוכל לעזור לי! אני מחפשת כותבים למדור הסיפורים של הוגוורטס!"

"מה?" שאל לופין.

"פיטר, נכון אתה נחמד כל כך ונותן לי סיפור אחד כדי שאני אוכל להכניס אותו לעיתון של הוגוורטס?"

לופין בהה בי. "יש עיתון להוגוורטס?"

"אוי, רמוס, לא עשית את זה." מלמלה אן.

"וואו, וואו, מה עשיתי?" לופין נבהל מהמבט הזועם שנעצתי בו.

הוצאתי גיליון מהתיק שלי וזרקתי על פניו. פניתי לפיטר בלי להסתכל על לופין.

"פטיגרו, אני צריכה סיפור קצר."

הופתעתי לגלות שאני צריכה להרים את עיני. ליד הקונדסאים הוא תמיד נראה נמוכצ'יק.

הוא הסמיק. "מה, כל הוגוורטס תראה את זה?"

"כן!" אמרתי בעידוד.

"לא," אמר לופין, מאחורי העיתון. "כל הוגוורטס ממש לא קוראת את העיתון הזה. זה קיים?"

"אני לא רוצה שכולם יראו את הסיפורים שלי!" אמר פטיגרו במבוכה.

"אז לא כולם," אמרתי מיד. "כמו שלופין - רמוס אמר, לא ממש כולם קוראים את זה."

"כמעט אף אחד," אישר לופין. הוא הרים את עיניו והסתכל עלי בשלווה. "זה הדבר הכי גרוע שראיתי זה הרבה מאוד זמן."

הוא החזיר לי את העיתון. התחלתי לגלגל אותו חזרה.

"ואני מבלה עם ג'יימס וסיריוס."

נתתי לו מכה לפרצוף עם העיתון.

פניתי חזרה לפטיגרו. "אז כמו שלופין החביב אמר, אף אחד כמעט לא יקרא את זה!"

"אני לא רוצה שאף אחד יקרא את זה!"

"אז אל תפרסם בעיתון," לופין שילב את ידיו.

גלגלתי קטן יותר את העיתון. "למה? אל תדאג, אני עורכת את הסיפורים לפני שאני מפרסמת אותם."

"אה, לכן זה כל כך גרוע?" שאל לופין, משפשף את אפו.

הסתובבתי אליו. ניסיתי לתת שוב מכה, אבל הוא התחמק. חזרתי לפיטר.

"אני אפרסם את זה בעילום שם, אם אתה מעדיף."

הוא הסתכל עלי בבלבול. "מה זה עילום שם?"

שתקתי לרגע.

"אני לא הייתי סומך עליה, פיט."

"אתה בטוח שאתה כותב?" שאלתי את פטיגרו.

"ועילום שם זה באנונימיות." הוסיף לופין.

אוף! זה למה אני כל כך שונאת לדבר איתם. הם קרציות עולם, ואם אומרים להם את זה, את הקרבן הבא לתעלולים שלהם.

"בטח שאני כותב," אמר פיטר.

"אוף, מה זה משנה, פשוט תיתן לי את אחד הסיפורים, אני אערוך אותו ואפרסם בעילום שם. בבקשה, בחייך. אני אשלם לך."

"את משלמת לאנשים שכותבים סיפורים לעיתון שלך?" שאל לופין בהפתעה. "כמה?"

פניתי אליו. "לך לא."

"אמ, בסדר," אמר פטיגרו המסכן, אדום כולו. "אני אתן לך משהו."

הוא הלך לעבר המדרגות, שמח להיחלץ מההתרחשות.

לופין הביט אחריו. אחר כך החזיר את פניו. "ברצינות, כמה את משלמת? אני יכול להמציא איזה משהו."

נעצתי בו מבט זועם. "חשבתי שהעיתון הזה גרוע ואתה לא רוצה שהשם שלך יתנוסס עליו," התעצבנתי.

"לא, הוא באמת לא משהו, אבל אני צריך את הכסף," הוא השיב בשלווה מרתיחה.

"לא, תודה!" קראתי בכעס.

מרי התערבה. "העיתון לא עד כדי כך גרוע," היא אמרה בהתגוננות.

היא כותבת בעיתון את הבדיחות.

לופין פנה אליה. "לא, אבל היא מנסה לגרום לפיטר לעשות משהו שהוא בבירור לא רוצה לעשות, וזה מצחיק כמה בקלות היא מתעצבנת. אאו!"

הוא חטף מכה באף. עם עיתון.

"הוא לא לא רוצה לעשות את זה," הודעתי.

"לא, הוא סתם מנסה לדחות אותך בכל דרך אפשרית."

"אתה קרצייה." שילבתי את ידיי.

הוא חייך. "תודה. סתם זורק שהחלק של הסיפורים דווקא באמת לא משהו."

הפעם, כשניסיתי לחבוט בו, הוא תפס את העיתון ולקח אותו. הוא פתח אותו.

"הנה, תראי, זה סיפור ברמה ממש ממש נמוכה."

"כן, זה אמור להיות כותבים מהוגוורטס."

"והכותבים הטובים פשוט לא יודעים על העיתון, אני מבין."

"הססס," אמרתי.

"את ממש צריכה פרסום."

"לא אני, העורך של העיתון, גאדג'ון הגדול, וכן."

הוא צחק בהפתעה. "טוב, פרסום זה משהו שאני יכול לעשות די בקלות."

"כן?"

"כן, אני קונדסאי, להזכירך."

תודה. "ואל תגיד לי, אתה דורש תשלום."

הוא הנהן.

"לך עם הצעת מחיר לגאדג'ון."

"דייווי?"

"לא. גאדג'ון הגדול."

לופין חייך לעצמו והלך, ואז פטיגרו חזר.

"אמ - אמ - זה רק סיפור אחד, ואני - כאילו, אני לא מבטיח שזה טוב -"

"הכל טוב," הרגעתי אותו. "תביא." לקחתי את המחברת. הוא עקב אחרי עד שהתיישבנו ליד השולחן.

הוצאתי קלף, שרביט, ומילמלתי. "רייטנולי!" התרכזתי, ומילים החלו לזרום על הדף.

"וואו," אמר פיטר, עיניו קרועות לרווחה.

חייכתי. לקח לי  ה מ ו ן  זמן ללמוד את הלחש הזה, אחרי שנמאס לי להעתיק מילה במילה.

הסתכלתי על הדף והשתדלתי, באמת השתדלתי שלא להיאנח בקול. אבל לא הצלחתי.

"מה?" הוא שאל במבוכה.

"לא - לא קראתי את הסיפור, וזו בעיה שיש להרבה אנשים, אבל הסיפור הזה מלא שגיאות כתיב."

הוא הסמיק.

"זה פשוט אומר הרבה עבודה בשבילי, זה הכל."

"אני מצטער -"

"הכל טוב," חזרתי. "בוא נקרא את הסיפור."

זה היה סיפור מקסים על צפרדע שהפכו אותה לנסיך. היא הולכת ללמוד קסמים, נלחמת במכשפה ואחרי שהמכשפה מתה היא חוזרת להיות הצפרדע יפת התואר שהיא היתה תמיד.

אני חושבת שמגיע לי צל"ש שהבנתי את זה למרות כל השגיאות וסימני הפיסוק הגרועים.

"רק מציינת, אתה לא חייב להישאר פה. יש לי את הסיפור עכשיו."

"אה, רציתי לדעת פשוט מה את חושבת."

"הסיפור מקסים." נאנחתי שוב. היה חסר בשר ושוב, הרבה עבודה של תיקוני שגיאות.

"איזה סיפור?" שמעתי קול עליז.

"אה, הי, סיריוס," אמר פטיגרו.

הרמתי את עיני בעייפות. פוטר ובלק עמדו שם.

"איזה סיפור?" חזר בלק.

"הסיפור שפיטר כתב." אמרתי בעצבנות קלה.

גבותיו של בלק התרוממו. "פיטר, אתה כתבת סיפור?"

פיטר האדים.

"כן כן, פיטר כותב, כן, הוא הסכים לי לפרסם את זה, שוק, כן, אתם יכולים ללכת. גם פיטר."

"לפרסם?" שאל פוטר בהפתעה.

"וכן, יש עיתון להוגוורטס. כל הכבוד על תשומת הלב."

"יש עיתון להוגוורטס??"

בלק התיישב על כיסא מהצד השני של השולחן. "הפרענו לדייט שלכם?"

אוי, נו.

"טוב, אני צריכה לעבוד, אתם מפריעים לי."

"מה את עושה?" שאל פוטר, מחליק לכיסא.

עצמתי את עיני לרגע. "מגיהה את הסיפור של פיטר."

"מה זה מגיהה?"

"פיטר, כתבת סיפור?"

יאי! פרק ראשון! איזה כיף! אני כל כך מקווה שאני אמשיך, בעיקרון יש לי רעיונות לבערך 5 פרקים, נראה איך יתקדם. ועוד משהו, כמובן.

אני מאוד רוצה לכתוב את הפאנפיק הזה בתקשורת עם קוראים - לדעת אם זה מובן, לאן כדאי שהפאנפיק יתקדם, דברים כאלה.

ולכן - תגובות!

		הפרק הבא