הפגיון

הפאנפיק דורג pg כי בכל זאת, מדובר פה על ראמפל שמחייך לו חיוכים ראמפליים וממסמר וילונות לקירות.

כמובן שאני מוותרת על הזכויות ליוצרי הסדרה, הידועים בשמם מה-שמם

מליסה בהתה במסך הטלוויזיה, שהציג את כתוביות הסיום.

הסדרה נגמרה.

איננה לעד.

לא תחזור שוב לעולם.

והיא אמורה פשוט להמשיך בחייה?

לא שיש לה המון אפשרויות אחרות...

ואם חושבים על זה הרעיון שלאמה יש קסם כי היא תוצר של אהבת אמת...

כלומר, snow וצ'ארמינג הם ההורים היחידים ביקום שבאמת אוהבים אחד את השני אהבת אמת?

זה העניין?

אבל זה לא סתר את העובדה שאין לה עכשיו מה לעשות עם החיים שלה.

אוי, ומר גולד!

היא יכלה לדבר עליו שעות אם רק היה לה עם מי.

היא היתה נואשת לסדרת טלוויזיה ברמה של once upon a time.

או שהיא תמצא אפון קסם ותעבור לעולם שלהם.

גם אפשרות.

זה כל כך פשוט. היא יכולה לקחת נגיד את אפון הקסם שעל השולחן, ו...

רגע, מה?

היא הסתכלה שוב על השולחן, ושם הוא היה.

גלוי לעיני כל.

או סוכריית ג'לי.

טוב, היא חשבה בעליצות, יש רק דרך אחת לגלות.

האמת שהיתה יותר מדרך אחת לגלות.

אני מצליחה לחשוב כרגע על שלוש.

אבל בטח, למה לא?

דרך אחת.

מליסה שלנו יצאה לחצר עם האפון וזרקה אותו בכוח על האדמה.

ברגע הראשון לא קרה כלום, אבל אז בור נפער באדמה, כמו בולען.

אז מליסה קפצה לתוכו.

לא שאני מאשימה אותה בחוסר זהירות, כמובן.

מה, זה בדיוק מה שאני הייתי עושה.

מליסה נפלטה החוצה לסביבה שונה. היו עצים בכל מקום, והאוויר היה צח והיא יכלה לראות ציפורים עפות. הדבר לא העיד בהכרח על הגעתה ליער המכושף, אבל זה לא נראה כל כך מופרך פתאום.

היא הביטה בהשתאות  ביער שהיתה בו, והסתובבה כדי לראות מה יש בצד השני. אולי משהו שיוכיח שזה באמת זה, היא קיוותה.

מליסה ניצבה בפני טירה מאיימת למראה, שחורה ברובה, ששידרה כולה אפלה.

אין מצב היא חשבה ונכנסה פנימה.

עכשיו, ילדים, יש משהו שאני רוצה לומר לכם. אם אי פעם תמצאו את עצמכם במקום מליסה, אסור לכם להתנהג כמוהה בשום אופן! מליסה נמהרת ופזיזה ונכנסת לטירות של קוסמי אופל בלי רשות.

נונונו מליסה. פויה. אסור. ארצה.

יופי, בחזרה לסיפור:

בניגוד למה שרוב האנשים אולי היו עושים, מליסה הסתכלה קודם על הווילונות. הם באמת היו אדומים. וכולם היו ממוסמרים לקירות, חוץ מאחד. הווילון שבל הפילה.

חיוך של גיקית שכל חלומותיה התגשמו חצה את פניה.

ואז היא שמעה קול.

"אני יכול לעזור לך, יקירתי?" (הערת המחברת: זה כזה מוזר לכתוב את המלל שלו בעברית!)

מליסה לא היתה צריכה להסתכל כדי לדעת למי שייך הקול הזה. הוא היה... איך לומר? קל לזיהוי.

אז כמובן שהיא בכל זאת הסתכלה. זה היה ראמפלסטילסקין. (ה"ה: אני לא עומדת לכתוב עוץ לי גוץ לי. תתמודדו.) הוא ישב מול הנול שלו וטווה זהב.

ברגע הזה כל ה'אם הייתי במקומם הייתי עושה ככה' שהיא תיכננה אי פעם נעלמו.

זה היה מצב מסוכן. כי מעבר למסך, ראמפלסטילסקין הוא באמת מפלצת שרוצחת עוזרת בית אילמות ששמעו אותו מדבר על הפגיון שלו.

הפגיון שלו היא חשבה.

ואז מוח הגיקית שלה השתלט עליה.

היא בהתה בו בהלם לשלוש שניות ואז מילמלה משהו ממש חכם כמו, "אהה..."

"אולי לא הבהרתי את עצמי" אמר עוץ לי גוץ לי, שקם ממושבו ליד הנול ולקח צעד לכיוונה. (ה"ה: אולי בעצם אני כן אקרא לו עוץ לי גוץ לי לפעמים) "אני אדם עסוק. אמרי לי למה באת הנה או שתסתלקי."

"ובכן," היא אמרה. קדימה, מליסה! למה באת? כי את רוצה לבצע עסקה, מן הסתם. מה את יכולה לרצות שלא ירגיז אותו?

"נו?" זירז אותה ראמפל.

"אומרים שאתה יכול לעשות הכל," היא פתחה. ככה רוב האנשים שהם לא דמויות ראשיות התחילו, והם שרדו. בערך.

"אני רואה ששמי הולך לפני" הוא אמר בתוספת תנועת היד שכל כך אופינית לו.

"אז, אמ, תהיתי..." היא המשיכה, מורחת את המילים שלה בנסיון לקנות עוד זמן.

"את יכולה להפסיק,יקירתי." אמר ראמפל. "אני יודע מה את עושה. את מושכת זמן. מה שאומר..." ניצוץ של הבנה הבליח על פניו הגבשושיות. "שאת מנסה לגנוב ממני."

אוקיי. לא המסקנה הנכונה, אדון גאון. "לא נכון!" היא אמרה.

"את יודעת," אמר עוץ לה גוץ בחיוך דארקוואני כזה כמו החיוכים שהוא תמיד מחייך "אני חושב שאהרוג אותך עכשיו."

"לא, בבקשה!" היא אמרה.

ראמפל חייך. "בואי נגיד שיש לך עשר שניות להסביר לי למה לא להרוג אותך."

מליסה התחילה לחשוב. אם היא לא תמצא כלום היא תזכיר את בלפייר, אבל חייב להיות משהו יותר טוב. משהו עם יותר סיכויי הישרדות גבוהים יותר. אוי, אם רק היה לה את הפגיון. מוזר שדווקא ברגעי לחץ היא מוצאת את הפתרונות הכי לא אידיאלים.

בטח, הפגיון. אולי את רוצה גם קצת קוויאר עם זה?

ובאותו רגע היא הרגישה משהו עם משקל שהופיע בכיס שלה.

		הפרק הבא