אולי גם זה יעבור

חנה אבוט לא הייתה תלמידה בולטת במיוחד בשכבה שלה, אבל זה היה בסדר גמור מבחינתה. לא היו לה שום כוונות להיות איזו גיבורה נבחרת מהאגדות, ובטח שלא חרשנית מהגיהינום כמו גריינג'ר. היא הייתה טובה במה שעשתה, והיו לה חברותיה הטובות סוזן ומרגרט. החלומות שלה הסתכמו בבית כפרי, משתלה גדולה לניסויים שלה, שני כלבים, ובן זוג שלא יפחד להתלכלך במוגלה של לוע הארי מריסיאני מדי פעם. 

חנה הייתה, לכל דבר ועניין, ילדה רגילה. 

לכן, כשהגיע שיעור ההתגוננות מפני כוחות האופל עם המורה החדש פרופסור לופין, שהציג להם את הבוגארט, והכיתה הסתדרה בטור כדי להתעמת איתו, חנה אבוט הייתה רגועה לחלוטין. מה כבר יכול להיות הפחד הכי גדול שלה, ג'וק? חצ'קון גדול שיצמח יש-מאין יום לפני היציאה להוגסמיד? לקבל מחזור באמצע הדגמה מול כל הכיתה – שוב? 

אנתוני מרייבנקלו היה לפניה, וכשהתקדם הבוגארט שינה את צורתו לכלב דוברמן ענק שמיד חשף שיניים והתחיל לנבוח בקול. כשקרא אנתוני "רידיקולוס!", הקולר הפך לסרט ילדותי והכלב התהפך על גבו ושרבב לשון כמתחנן לליטופים. 

"אם ככה הכלב של השכנים באמת היה, אולי לא הייתי עובר דירה", אנתוני מלמל. מייקל צחק, טפח על כתפו, והשניים זזו הצידה והצטרפו לשאר התלמידים שכבר התמודדו עם הבוגארט. חנה, הבאה בתור, צעדה קדימה כשהיא עדיין מביטה לעבר התלמידים האחרים. כשסובבה את הראש חזרה, היא קפאה.

האיש היה לבוש בדיוק כפי שראתה אותו בפעם האחרונה, גלימת ההילאים שלו קרועה מעט. הוא היה חצי-מגולח ועיניו היו שטופות דם, ונדמה היה לחנה שנודף ממנו ריח של אלכוהול. השיער שלו היה מלוכלך כל כך שלא ניתן היה לזהות את צבעו המקורי, זהה לגוון הבהיר של שיערה-שלה: האיש שלא קראה לו אביה כבר כמעט שמונה שנים שנים, ולא היה ראוי להיקרא כך מעולם. 

כמו בפעם האחרונה שהתראו, במקום לשלוף שרביט האיש הושיט יד לחגורתו, נוהם בעודו מחלץ אותה, "חתיכת קרצייה מפגרת –"

אז, האיש מעד שיכור לתוך הבית לאחר עוד משימה כושלת בעבודה ועצירת ביניים בפאב. הוא נבח עליה שתוציא כבר את הקסם שלה, שתפסיק להיות חסרת תועלת ובזבוז של מקום. אמהּ הייתה בבית הפעם, שמעה את הצעקות והגיעה במהרה. היא נעמדה ביניהם כשהחגורה כבר הייתה בידיו והטיחה בו צעקות ולחשים, עד שהדפה אותו אל מחוץ לבית ודאגה שלא יראה שוב את פניו לעולם. חנה רעדה ובכתה, נאבקת לשמור על השקט כדי לא למשוך תשומת לב למרות שכל נשימה הייתה מאבק, מבוהלת עד עמקי נשמתה.

חנה רצתה להאמין שהיא השתנתה מאז. שהיא התחזקה. שהיא יכולה להתמודד איתו הפעם, או לפחות עם החיקוי הזה, מפלצת מתחזה ולא הדבר האמיתי. "רידיקולוס", היא אמרה והניפה את שרביטה. האיש נותר במקומו, והצליף באוויר עם החגורה. "רידיקולוס!" צעקה חנה, לא מצליחה לעצור את הפאניקה שחדרה לקולה. הפעם האיש מעד, החגורה בידיו הפכה לחבל קפיצה שהסתבך בין רגליו וגרם לו ליפול על פניו.

איש לא צחק.

חנה הסתובבה בבהלה והביטה רק לרגע בעיניהם הפעורות של חבריה לכיתה, לפני שחלפה על פניהם בריצה בלי להסתכל לאחור. כששמעה קולות קוראים בשמה היא רק הגבירה את הקצב, מסרבת לעצור, מסרבת להתמודד עם השאלות והמבטים של כולם. 

בקומה הרביעית היה כוך, שאם נכנסת אליו ישר אחרי הפנייה במסדרון אפשר היה להיעלם בו. חנה נצמדה אל הקיר, לבה הולם בעוצמה. רק לאחר ששמעה את שאון הרגליים חולף ואת קולה של סוזן קורא בשמה מרחוק, הרשתה לעצמה לקרוס כנגד הקיר ולבכות, למשוך את ברכיה אל חזהּ ולהניח עליהן את הראש.

היא לא ידעה כמה זמן נשארה כך, עד שבסופו של דבר מישהו התיישב לידה. 

"אני מצטער", אמר קול שקט.

חנה קפצה. 

"פ-פרופסור," היא גמגמה. "אני לא –"

"אני מבין. לא התכוונתי לשים אותך במצב כזה". פרופסור לופין הביט בה, וחנה ראתה חרטה אמיתית בעיניו. 

"רציתי לדעת אם הכל בסדר, אצלך…" הוא היסס. "ובבית".

חנה הנהנה, גופה נטול תחושה כמו בובת סמרטוטים. 

"הוא… לא גר איתנו מאז שהייתי בת שש," היא מלמלה, קולה נשמע מרוחק אפילו באוזניה. "אמא עצרה אותו בפעם האחרונה. והחבר החדש שלה בסדר." היא עצרה, לשונה כבדה כמו עופרת, הופכת את מילותיה הבאות למאמץ עילאי. "חשבתי שזה נגמר," היא לחשה. "חשבתי שהוא רחוק ממני, אני לא מבינה איך הוא – למה –"

פרופסור לופין הביט בה בעצב, ונאנח. 

"לפעמים החוויות הכואבות שאנחנו עוברים מלוות אותנו יותר משהיינו רוצים", הוא אמר ברוך. "וטבעי, כשזה קורה לנו, שנמשיך לחשוב עליהן גם בלי לדעת, או אפילו לפחד מהן. אבל חשוב לזכור:" 

חנה הרימה את ראשה, מצפה וחוששת מדבריו הבאים. 

"זאת לא אשמתך", פרופסור לופין המשיך בעדינות, אך בהחלטיות. "מה שקרה אז לא היה בסדר, והגיע לך יחס טוב יותר. הגיע לך טוב. ואם את עדיין מפחדת, או פגועה, זו לא סיבה לכעוס על עצמך", הוא הניח יד על כתפה ולחץ אותה בחום. "את מכשפה חזקה ומוכשרת, חנה. אני גאה בך".

חנה לקחה נשימה עמוקה, משכה באפה ומצמצה כדי לעצור את הדמעות שדקרו את עיניה, וכרכה את זרועותיה סביבו. 

"תודה, פרופסור", היא אמרה.

"כמובן," פרופסור לופין השיב, נבוך מעט. "ואם את – אם אי פעם תצטרכי משהו, לדבר או כל דבר, את מוזמנת לפנות אליי. בכל זמן שתרצי".

היא הנהנה והתנתקה ממנו, וכשהביטה אליו הוא חייך. 

"מה לגבי כוס תה חם?"

"כן," חנה מחתה את עיניה וחייכה חזרה. "תה נשמע מצוין".