סוזן אשת נרניה

ביתו של הפרופסור היה משונה מהרגע הראשון, המסדרונות הרבים מתפתלים ומצטלבים כמו מבוך וחפצים מכל מקום וזמן נחים זה לצד זה על מדפים ובארונות תצוגה, אבל הכל נראה אחרת בלילה. סוזן פסעה בשקט לאורך המסדרון, נזהרת לא להיתקל בדבר בחשכה החלקית. היא לא התכוונה לצאת לטיול לילי, אבל אחרי מאמץ שווא ממושך להירדם היא החליטה שלא יזיק למתוח את הרגליים מעט לפני שתנסה שוב. 

היא גם לא התכוונה למתוח רגליים כל הדרך עד לארון. 

זה מטופש, חשבה לעצמה סוזן, והתקרבה אל הארון באיטיות. היא הייתה נערה הגיונית למדי, וידעה בדיוק מה קורה כשפותחים ארון בגדים, ואילו מעשיות ילדים ממציאים לעצמם, וכמה סתום אדמונד יכול להיות לפעמים. אבל באותו בוקר הפרופסור התייחס ברצינות מוחלטת לאפשרות בלתי סבירה בעליל, וזה עורר בה שאלה לא נוחה: ומה אם…? 

היא עצרה מול הארון, במרחק נגיעה. זה מטופש, היא חשבה שוב, ולו רק כדי להבהיר את הנקודה, הושיטה את ידה קדימה ופתחה את הדלת. 

צעד, צעד. המעילים ליטפו את עורה בעודה נכנסת מעט עמוק יותר, יד אחת עדיין מושטת לפנים בחיפוש אחר קיר אחורי שלא היה לה סיכוי לראות. צעד. לפחות היא תמיד יכולה להסתובב ולחזור, ולהעמיד פנים שהניסוי המביך הזה לא קרה מעולם. צעד, צעד. משב רוח קריר הכה בה, והיא חיבקה את עצמה כדי להחזיר מעט מהחום שאיבדה, משפשפת את ידיה במעלה ובמורד זרועותיה. צעד-

רגלה נתקעה במשהו, והיא מעדה ונפלה קדימה, לתוך משהו הרבה יותר רך ורטוב מרצפת עץ של ארון. סוזן קברה את אצבעותיה באבקה הלבנה, והרגישה את האדמה הלחה תחתיה. כשהחליקה את ידה מעט לאחור לוחות העץ עדיין היו שם. "לא יכול להיות," היא מלמלה. ובכל זאת, זה היה - שלג, יער שלם קפוא בזמן בשיא החורף, כמו שלוסי סיפרה. סוזן קמה על רגליים רועדות מעט, עצמה עיניים ונשמה עמוק. לבה הלם בעוצמה. מה עוד לוסי אמרה? היה סאטיר שהחביא אותה ממכשפה, אבל סוזן לא התכוונה לחפש אף אחד מהם מיוזמתה לפני שתבין את המקום טוב יותר, והייתה רק דרך אחת לעשות זאת. היא הביטה סביב, בחרה כיוון, והתחילה ללכת.

היער היה זר באופן שלא הייתה מסוגלת לבטא במילים, אבל הזכיר לה יער אחר, מנסיעה משפחתית לצרפת לפני כמה שנים. לוסי עוד הייתה ממש קטנטונת, אדמונד התחיל לגלות את הפוטנציאל הקומי הטמון במקלות וענפים, והיא ופיטר היו נלהבים להתחיל משחק חדש של מגלי ארצות. סוזן הצטערה שהיא לבד דווקא הפעם, בארץ חדשה אמיתית, אבל הניחה שאם המעבר בארון נסגר מאחורי לוסי כשזו חזרה הוא לא יישאר פתוח למענה. מצד שני, לוסי אמרה שהיא נכנסה שוב…

הרהוריה, כמו גם ההתפעלות שלה מהעולם החדש, נקטעו באחת כשהיא התנגשה בעמוד. משפשפת את מצחה הכואב, סוזן הרימה מבט לפנס הרחוב שעמד לתומו באמצע היער המסתורי, ועוד קצת למעלה לעבר אדום-החזה שישב עליו ובחן אותה בעניין. "מופע הבידור נגמר להערב," גנחה. "אתה מוזמן לחזור לעסקיך." אדום-החזה, מצדו, צייץ לעומתה, והתעופף לעץ סמוך, וגם משם צייץ ונעץ בה מבט שהרגיש מלא משמעות. "אתה רוצה שאבוא איתך?" היא הרימה גבה, והייתה מוכנה להישבע שהוא הנהן. מי יודע, אולי בארצות החורף שבתוך רהיטים זה דבר מקובל. סוזן הביטה סביב, וידאה שהיא יודעת איך לחזור מהפנס לארון, והלכה בעקבות הציפור. 

זמן מה הם התקדמו כך: אדום-החזה מנתר מעץ לעץ וממתין לה, וסוזן מעיפה מבטים לכיוון הפנס ממנו באו וממשיכה בעקבותיו. הלאה הם העמיקו אל תוך היער, עד שנחת על ענף אחד, זקר את ראש וצייץ כמכריז, הגענו! "כאן?" היא שאלה בספק. האזור לא נראה שונה מכל חלק אחר של היער שהייתה בו עד כה. היא ניגשה לבחון את העץ מקרוב וצמצמה לעומתו עיניים.

העץ פקח עיניים משלו ומצמץ.

מרוב הפתעה סוזן פלטה צווחה וכשלה לאחור, צונחת לתוך השלג. מהזווית החדשה מהקרקע היא ראתה את הגזע מתעוות לתוך עצמו סביב העיניים, ופנים אנושיות-למראה יצאו ממנו. 

"את בסדר?" שאלה נערת-העץ, חיוך חצי נבוך, חצי משועשע נמתח על פניה. היא משכה את שאר גופה מתוך הגזע. היא נראתה כמו נערה רגילה, מעט מבוגרת מסוזן, בעלת עור שנראה כמו עץ ליבנה ועיניים בגוון לא טבעי של ירוק - או, בכל אופן, טבעי לצמחייה ולא לעיני אדם. "לא התכוונתי להפחיד אותך." הנערה הושיטה את ידה ועזרה לסוזן לקום. עורה הרגיש מעט מחוספס, אבל הרבה פחות ממה שסוזן ציפתה בהתחשב במראה שלו.

"את… חברה של הציפור?" סוזן מצאה את עצמה שואלת. היו לה הרבה שאלות, אבל זו ללא ספק הייתה הפשוטה מביניהן.

"הו, כן," נערת-העץ חייכה. "אחרי ששמענו את הנבואה ביקשתי ממנו שיוביל אליי כל בן אדם ובת חווה שימצא. הוא מכיר את כל הדרכים הבטוחות, ואני את העצים הטובים."

לוסי אמרה משהו דומה, נזכרה סוזן, לגבי העצים, והשם המשונה שהסאטיר השתמש בו. "זה קשור ל… מכשפה?" היא הנמיכה את קולה. הכל נדמה מוחשי יותר כעת, גם האיום הלא מוסבר של המכשפה המסתורית.

צל של פחד חלף על פניה של נערת-העץ. "לצערי כן. אבל משהו בוודאי יקרה בקרוב! השמועה אומרת שבת-חווה נוספת נראתה ביער לא מזמן, והנבואה מספרת על ארבעה ש-" היא נדה בראשה, עוצרת את עצמה בשטף דבריה. שוב הנבואה הזאת, סוזן ציינה לעצמה, אבל לא הספיקה לשאול לפני שהנערה המשיכה: "אני מאמינה שהכל עומד להשתנות, ואם כך אני רוצה לעזור בכל דרך שאוכל. אם תרשי לי…?" היא הושיטה את ידה בשנית, אך הפעם רק החזיקה אותה במקום, כהזמנה. סוזן היססה לרגע, ואז הניחה את ידה בשלה. הנערה כיסתה את ידה של סוזן בכף ידה השנייה, שפשפה אותה ביניהן ונשפה עליה.

העולם השתנה לנגד עיניה של סוזן. הצבעים התחדדו, וההבדל בין גוונים של השלג על האדמה, של הקליפה על אותו גזע עץ, נעשו ברורים כל כך שהיא תהתה איך לא הבחינה בהם לפני כן. רחשים קלים שבקלים בין צמרות העצים הגיעו לאוזניה, והיא הרגישה כל נקודה על פני עורה שהרוח נגעה בה. משהו דומה ללב שני פעם בחזה. חזק מדי. יותר מדי, יותר מדי... "תנשמי," לחש קולה של הנערה באוזניה, והיא ניסתה להתרכז בנשימות שלה, להתנתק מהעומס החושי שהימם אותה. הפעימות הגיבו, איכשהו, והשתנו לאיטן, ויחד איתן העולם סביבה חזר לקדמותו. "מה עשית לי?" לחשה.

הנערה הביטה בה בהבעה שסוזן לא הצליחה לפענח. "אני שייכת ליער, והיער נמצא בתוכי," אמרה. "הקסם העתיק שלו מגן עליי. הענקתי לך חלק ממנו כדי שיוכל לעשות את אותו הדבר למענך." היא השפילה את עיניה, רק לרגע, לפני שפגשה שוב במבטה של סוזן. "אם תרצי את יכולה להישאר כאן ולהתאושש, או-"

"אני," סוזן בלעה את רוקה. "אני רוצה לחזור למקום שממנו באתי."

הנערה הנהנה. "אם כך שלום, לעת עתה." תוך זמן קצר אדום-החזה הוביל אותה בחזרה אל הפנס, ומשם עשתה לבדה את שאר הדרך אל ארון הבגדים, ומשם אל חדרה. היא זחלה מתחת לשמיכות, עצמה את עיניה, וניסתה להתעלם מהפעימות.

		הפרק הבא