שיעורי השיקויים של העלמה לאבגוד

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג.

                              --------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

כולם פיטפטו במרץ על דברים כמו קווידיץ' ושיעורי בית.

רק ילדה אחת ישבה בצד.

היא ישבה וקראה את עלון הפקפקן. 

אם למישהו היה אכפת, היו מעירים לה על כך שהיא קוראת אותו הפוך.

אבל לאף אחד לא היה אכפת.

כולם היו עסוקים בדברים אחרים.

דלת המרתף נפתחה, ונכנס דרכה אדם גבוה עם שיער שחור ושמנוני וגלימה שחורה וארוכה שהגיעה עד הרצפה.

"כולם לשבת" הוא אמר בקול משועמם שחדר את המולת הדיבורים אף על פי שלא הרים את קולו.

כל התלמידים מיהרו לתפוס מקום וילדים שתכננו לשבת ליד חבריהם מצאו את עצמם יושבים ליד זרים גמורים, רק כדי להתיישב לפני שהפרופסור יגיע לקצה הכיתה ויסתובב לעבר התלמידים.

לונה היתה שקועה לגמרי בעלון הפקפקן שהיה מונח על השחולחן מולה.

הפרופסור סנייפ התחיל להקריא שמות.

כשהגיע לשמה של לונה לא נשמע מענה.

"לאבגוד, לונה" הוא חזר.

לא נשמעה תשובה.

סנייפ הרים את מבטו.

"העלמה לאבגוד," הוא אמר, "אכפת לך להוריד את העלון הזה מהשולחן?"

לונה הרימה את מבטה.

"מה?" היא שאלה בקול חולמני. 

כמה תלמידים עצרו את נשימתם.

"הורידי בבקשה את העלון הזה משולחן הלימוד שלך." אמר סנייפ בקול קפוא.

"אוקיי, פרופסור." ענתה לונה באותו קול מעט חולמני והכניסה את עלון הפקפקן לתיק שלה.

הפרופסור הביט בה לרגע במבט קשה לפיענוח והמשיך להקריא שמות. כשסיים הוא התחיל להרצות לתלמידים.

"אתם כאן כדי ללמוד את המדע העדין ואת האמנות המדויקת של הכנת שיקויים," פתח ואמר. הוא דיבר בקול שבוקושי עלה ללחישה, אבל הם שמעו כל מילה.

"כיוון שכמעט אין כאן הנפת שרביטים מטופשת, רבים מכם יתקשו להאמין שזהו קסם. אני לא מצפה שבאמת תבינו את-" סנייפ השתתק. עיניו היו נעוצות בלונה, שניפנפה בידיה בטווח שהקיף אותה בלי סיבה נראית לעין.

"העלמה לאבגוד," הוא אמר בקול מאופק. "מה את עושה?"

"הו, אני רק מגרשת את היתוטושים" היא אמרה.

סנייפ מיצמץ. "את-" הוא אמר. "מה?"

"אני מגרשת את היתושטושים." היא חזרה.

"הפסיקי עם זה, העלמה לאבגוד." הוא אמר. "אני מעביר פה שיעור."

"אם אתה אומר." לונה משכה בכתפייה. "אבל כשהיתושטושים יכנסו לראשים של כולם פה לא תוכל להאשים אותי."

שפתיו של סנייפ התהדקו לרגע. "חמש נקודות יורדות מרייבנקלו" הוא אמר, ומיד נשמעה אנחת מחאה מצד ארבעה תלמידים לפחות.

לא נראה שזה שינה ללונה הרבה.

"כמו שאמרתי," המשיך סנייפ בקולו האדיש, "אני יכול ללמד אתכם איך לשמר תהילה בבקבוק, לבשל ניצחון, אפילו לפקוק את המוות- בתנאי שאינכם קבוצה של אדיוטים מוחלטים כמו שאני זוכה ללמד בדרך כלל."

שתיקה השתררה אחרי המשפט הזה.

כמה רייבנקלואים ישבו ממש על קצה המושב שלהם, להוטים להוכיח שהם לא אדיוטים.

רוב ההאפלפאפים החליפו מבטים בגבות מורמות.

בהמשך השיעור סנייפ לימד אותם להכין שיקוי פשוט לריפוי אבעבועות.

הוא עבר בין התלמידים ובחן את השיקויים של כולם. כשהוא הגיע לשולחן של לונה הוא נעצר.

"העלמה לאבגוד," הוא אמר, "מה את עושה?"

"החלטתי לא להכין את השיקוי, פרופסור." אמרה לונה. "יש לו אנרגיה רעה."

"אני חושש שאת חייבת." הוא ענה לה.

"אני לא יכולה." דיווחה לונה בשלווה. "הצמחתי פרחים מכל המרכיבים." 

סנייפ בהה בה לרגע.

לונה שלפה פרח לבן ממבחנה עם נוזל כחול שהיתה אמורה לשמש לבישול סרפדים מיובשים והושיטה אותו לפרופסור סנייפ.

סנייפ הביט בידה המושטת.

"אתה יכול לשים אותו בשיער שלך." עודדה אותו לונה.

"זה ירחיק ממך את הנרגולים."

אם כולם לא היו עסוקים כל כך בשיקויים שלהם סנייפ כבר היה מעלים את הפרחים של לונה ונוזף בה. 

במקום זה הוא לקח את הפרח והחליק הצידה במבוכה.

לונה חייכה בחמימות.

אחרי השיעור, כולם דיברו על המורה המרושע לשיקויים. לונה הגנה עליו, מה שהפך אותה למנודה חברתית באופן רשמי.

היא לא הסבירה להם למה היא חושבת שהוא לא נורא.

היא ידעה שפרופסור סנייפ הוא לא מסוג האנשים שיעריכו דיבורים על טוב הלב שלהם.

אבל ביום המחרת, כשאף אחד לא הסכים לדבר איתה וכולם התרחקו ממנה בארוחת הבוקר, היא ידעה דבר אחד.

היא לא יכולה לחכות לשיעור השיקויים הבא.

		הפרק הבא